דף ראשי | שלח מכתב

כתבי בי דין:
סיכומי תשובה בכתב מטעם הנתבע

25/10/2004 | פרשת יואב יצחק | halemo

סיכומי תשובה בכתב שנכתבו והוגשו לבית המשפט השלום בתל אביב על ידי עו"ד אביב אילון (משרד עוה"ד אילון אגרט ושות'), בא כוח הנתבע.

משרד עוה"ד אילון אגרט ושות'

http://www.eilon-eghert.co.il/heb

~~~~~

בבית המשפט השלום

בתל אביב יפו

ת"א 33613/03

בפני כב' השופטת רות רונן

בעניין שבין:

התובע:

יואב יצחק

ע"י ב"כ עו"ד אמיר טיטונוביץ ואח'

דרך ז'בוטינסקי 7, מגדל משה אביב, רמת גן 52520

טל: 03.6114080 פקס: 03.6114081

- נ ג ד -

הנתבע:

משה הלוי

ע"י ב"כ משרד אילון, אגרט ושות' עורכי דין

מרח' בצלאל 1, בית יעקב, רמת גן 52521

טל: 03.6138370 פקס: 03.6138375

סיכומי תשובה בכתב מטעם הנתבע

בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 09.06.2004, מתכבד בא-כוח הנתבע להגיש לבית המשפט הנכבד את סיכומי התשובה לסיכומי הטענות מטעם התובע שהוגשו לבית המשפט הנכבד ביום 10.10.2004.

1.

כפי שיפורט בהרחבה להלן, במקום להתמודד עם טענות הנתבע באופן ישיר וענייני, בחר התובע להגיש סיכומים מתלהמים ומשולחי רסן, מתוך סברה ככל הנראה שככל שלשונו בוטה יותר כך ישתכנע בית המשפט מטיעוניו, ולא היא!. ניסיון התובע לזרות חול בעיני בית המשפט הנכבד באמצעות עובדות שחלקן אינן רלוונטיות וחלקן לא היו ולא נבראו, תוך שימוש בשפה בוטה ורמיזות עוקצניות כלפי הנתבע, לא יצלח לו ונועד ככל הנראה להסתיר את העובדה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה של אף אחת מטענותיו במסגרת ההליך דנא.

2.

אכן, כאמור בסעיף 1 לסיכומי התובע, האינטרנט טומן בחובו יתרונות מחד וסכנות מאידך. יחד עם זאת, כפי שמפורט בהרחבה בסיכומי הנתבע, דווקא התובע הוא זה שמנצל לרעה את העובדה שבאינטרנט אין כל בקרה על מעשי ופרסומי התובע והוא זה שככל הנראה סבור "שבאינטרנט הכל מותר". פעם אחר פעם חורג התובע מגבולות הטעם הטוב ואף מן הגבולות המקובלים אצל חבריו למקצוע העיתונאות, וזאת באמצעות פרסומים מתלהמים והכפשות שונות במסגרת אתר האינטרנט שבבעלותו. בעולם הפיזי, כל חריגה של התובע מצונזרת על-ידי הגורמים האחראים לכך וכך אף נעשה במקרים רבים בעבר (ראי סעיף 169 לתצהיר הנתבע), אך באינטרנט, מקום בו אין כל בקרה על מעשיו של התובע, נותן התובע דרור למקלדתו ומרשה לעצמו לפרסם ככל העולה על רוחו, תוך פגיעה באישי ציבור בכלל ובכבוד השופטת בייניש בפרט.

3.

לא ברור גם כלל וכלל כיצד נושא "האנונימיות באינטרנט" וסכנותיו אותו מציין התובע בסעיף 1 לסיכומיו, רלוונטי לעניין דנא. במסגרת הפרסום הנדון, כמו בכל יתר פרסומיו, עשה הנתבע שימוש בכינויו הידוע - "halemo", כינוי המוכר לציבור הגולשים ובמסגרתו מוכרים גם פרטיו האישיים של הנתבע, לרבות שמו האמיתי. הנתבע גם מפרט בסעיף 12 לתצהירו מדוע הוא עושה שימוש דווקא בכינוי זה ומעולם לא הסתתר מאחורי אצטלת האנונימיות, הן במסגרת הפרסום והן במסגרת ההליכים דנא, נהפוך הוא הדבר [1].

4.

כל האמור בסעיפים 1 ו- 2 לסיכומי התובע בנוגע למצבו האישי והכלכלי של הנתבע - בלתי רלוונטי, מטעה, אינו מעוגן בראיות כלשהן ומביש. על בית המשפט הנכבד להורות על מחיקת סעיפים אלו לאלתר. הניסיון להציג את הנתבע בפני בית המשפט הנכבד כ"אדם בודד.. חלוש ודחוי... מתוסכל" ותיאורים שונים ומשונים שאין הנייר סובל, מקומם ומהווה המשך ישיר לסגנונו הבוטה, המכפיש והמתלהם של התובע כמפורט בהרחבה בסיכומי הנתבע. נראה כי התובע בחר לנצל את העובדה כי מדובר בכתבי טענות שעל האמור בהם חל חיסיון מפני לשון הרע, ומרשה לעצמו להשתלח באופן פרוע בנתבע מתוך ניסיון לבוא חשבון כלשהו עם הנתבע על כך שהעז לבקר את סגנון כתיבתו הפרוע. כפי שהוצג והוכח, הנתבע הינו גולש אינטרנט ותיק ומוכר, המרבה לכתוב ברשת האינטרנט בנושאים שונים ובהתנדבות, ולא ברור כלל וכלל מדוע לטענת התובע יש במעורבותו הרבה ברשת האינטרנט בישראל משום דבר שלילי [2].

5.

מניה וביה, השימוש החוזר ונישנה של התובע במסגרת סיכומיו בתירוץ של הגבלת מספר הדפים, בניסיון להתחמק מהתמודדות ישירה עם טענות הנתבע, לא יצלח לו. אם היה התובע מתייחס בצורה עניינית לטענות הנתבע במקום לנסות ולהכפיש שוב ושוב את הנתבע ולהביא בפני בית המשפט הנכבד את העובדה "החשובה" שהתובע הינו מובטל מזה כ- 4 שנים ועובדות חסרות כל רלוונטיות או תימוכין בראיות, היו סיכומיו מסתכמים במספר עמודים בודדים. נראה כי למקרא האמור בסיכומי הנתבע "נבהל" התובע והבין כי אין לו כל עילת תביעה כנגד הנתבע, ובמקום להתמודד עם הטענות בצורה עניינית העדיף לנצל את הבמה שניתנה לו בכדי להשתלח בנתבע.

6.

התייחסותו המזלזלת של התובע לאתר האינטרנט שבבעלות הנתבע, מעידה כאלף מונים שאין בטענותיו ולא כלום מלבד "הפוסל - במומו פוסל". כפי שמפורט הנתבע הן בתצהירו והן בסיכומיו, במסגרת האתר שבבעלותו נוהג התובע תכופות לפרסם פרסומים פוגעניים כנגד אישי ציבור שונים, תוך שימוש בשפה מתלהמת ובוטה. לא ברור כיצד מרהיב התובע עוז וטוען כי דווקא הנתבע באתרו משתולל ומפרסם ככל העולה על רוחו, דבר המוכחש מכל וכל, בשעה שהתובע עצמו עושה כן. גם ביחס להוספת התואר "משפטן" לתארי הנתבע, מנסה התובע להשליך את הרפש שדבק בתובע על אחרים. כאמור בעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 15, הנתבע מפרסם מאמרים וכתבות שונות בכל הקשור לאינטרנט, לרבות חוקים ופסיקות רלוונטיות, ומעולם לא טען ו/או ניסה להציג עצמו כמשפטן. מאידך, דווקא התובע, אשר מצהיר במפורש כי אין לו כל השכלה משפטית (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 15) הוא זה אשר נוהג להתחזות למשפטן ולעורך דין. ראי למשל בבג"צ 4347/96, יואב יצחק נ' בנימין נתניהו (לא פורסם) (נספח ב') שם מציג עצמו התובע והעותר בכינוי "עו"ד יואב יצחק". אולי סבור התובע בטעות, כי העתירות הרבות שהגיש לבתי המשפט בישראל נגד נשיאים, שופטים, ראשי ממשלה, שרים, אנשי עסקים וגורמים נוספים, מקנות לו גם תואר משפטן ולא רק תואר של "תובע סדרתי" שדבק בו.

7.

טענת התובע בסעיף 4 לסיכומים כאילו יצא ידי חובתו למרות שלא צירף לכתב תביעתו צילום שלם של פרסום הנתבע, אין לה כל בסיס. לצורך גילוי טפח וכיסויי טפחיים, בחר התובע לצרף לכתב התביעה רק חלק מן הפרסום שבו מופיעה תמונתה של כבוד השופטת בייניש ומתחתיה הכיתוב "הזונה חוזרת" והסתיר מבית המשפט במתכוון את הפרסום המלא של הנתבע. גם במסגרת סיכומיו ובאופן מגמתי, ציטט התובע רק חלק מפרסום הנתבע תוך השמטה מכוונת של המשפט "כנראה שזו היתה טעות דפוס שתוקנה [על ידי הנתבע – א.א.] כבר אתמול - יום שבת". בכדי להוכיח את טענותיו, היה על התובע לצרף העתק מלא ונכון של הפרסום, והעובדה כי התובע בחר להביא בפני בית המשפט הנכבד פרסום חלקי ומגמתי, מעידה על חוסר תום ליבו ומחייבת את בית המשפט הנכבד לדחות את תביעתו על הסף רק בשל העובדה שלא הוצג בפניו הפרסום במלואו, ועל כך כבר נקבע בע"א 723/74 "הארץ" נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, בעמ' 302, כי "עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם, מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דווקא קטע בו טמונה לשון הרע, ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו. כי זכותו היא שהדברים ייראו על ידי הערכאה השיפוטית באורם הטבעי. כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל" (ה.ש.-א.א)

8.

בכל הנוגע לאמור בסעיף 8 לסיכומים, הרי שכפי שמפורט בסיכומי הנתבע ומעוגן בראיות בכתב, התובע הוא אכן עיתונאי שלוח רסן, העושה שימוש בלשון בוטה ופוגענית כלפי מאן דהוא, וודאי שאינו "חסר פניות...נוהג לייחס לו אובייקטיביות..". מי שיוצא חוצץ בעשרות פרסומים כנגד השופט בייניש, באופן מגמתי ואובססיבי, תוך שימוש במושגים כמו "נעדרת מוסריות" ו- "פועלת באופן מופקר ומושחת", אין ספק כי אינו חסר פניות ו/או אובייקטיבי. מי שעושה שימוש בביטויים כמו "הוריד את המערכת הפוליטית לזנות" ושאר ביטויים בוטים כלפי אישי ציבור, אין ספק כי הוא שלוח רסן. משכך, לא ברור כלל וכלל על מה מלין התובע וכיצד מעז הוא לטעון שדווקא פרסום הנתבע עשוי להציגו כעיתונאי שלוח רסן וחסר אחריות, בשעה שפרסומיו הרבים שלו עצמו הופכים אותו לכזה.

9.

טענות התובע בדבר הרחבת חזית ו/או שינוי חזית בסעיפים 10-12 לסיכומיו, אין להן כל אחיזה במציאות ובפסיקה. ראשית, כבר בכתב הגנתו, פירט הנתבע את כל ההגנות העומדות לרשותו והמפורטות גם בתצהיר עדותו וגם בסיכומיו. אמנם, הנתבע לא ציין את לשון החוק המדויקת, אולם פירט את כל התשתית העובדתית המקימה לו כל אחת מן ההגנות הנטענות. לאור זאת וכאמור בעמ' 419 לספרו של המלומד א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור (נספח ג'), הנתבע במסגרת כתב הגנתו צריך לטעון רק טענות שאם יוכחו לו יקימו לו את אחת ההגנות בחוק. למען הסדר הטוב, מצורפת לסיכומי תשובה אלה טבלה המפרטת את הסעיפים בכתב ההגנה שבהם נטענו העובדות המקימות לנתבע כל אחת מן ההגנות העומדות לו ואשר פורטו בסיכומיו (סעיף 2 בנספח א'). אי לכך, ולו רק מסיבה זו אין כל בסיס לטענת התובע בדבר הרחבת חזית. מניה וביה, כפי שיפורט להלן ולאור ההליכים בתיק דנא, אין בטענות הנתבע משום הרחבת חזית ו/או שינוי חזית כלשהו.

10.

התביעה המקורית הוגשה כנגד 3 נתבעים לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1609/01). כתב התביעה הכיל פרסומים רבים שנטען כנגדם שהם מהווים לשון הרע כנגד התובע. ביום 07.01.2003, הורתה כבוד השופטת רות לבהר שרון לצדדים להגיש תצהיר גילוי מסמכים בתוך 60 יום. כמו כן הורתה לצדדים להגיש רשימת פלוגתאות עיקריות תוך 90 יום (נספח ד'). הצדדים הגישו את תצהירי גילוי המסמכים מטעמם, אך עד ליום זה לא הגיש מי מן הצדדים רשימת פלוגתאות מוסכמות. לאור האמור, לא ניתן לטעון כי המדובר בשינוי חזית ללא גיבוש הפלוגתאות שבמחלוקת. ראי לעניין זה האמור בעמ' 78-79 לספרו של א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית: "כאשר חורג בעל-דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר "שינוי חזית", שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות. לפעמים מופעל עיקרון ההשתק בנושא זה. "שינוי החזית" קשור קשר אמיץ ובלתי נפרד לנושא של הפלוגתאות, שהרי אין "שינוי חזית" ללא גיבוש פלוגתאות תחילה..." (ה.ש. - א.א.) (נספח ה').

11.

בהמשך הועבר התיק לבית המשפט השלום בתל אביב, שם התקיים דיון קדם המשפט הראשון בפני כבוד השופטת יהודית שבח ביום 02.12.2003. בישיבה זו שונתה חזית המחלוקת על ידי בית המשפט הנכבד באופן שרק סעיף 19 בכתב התביעה הארוך יהיה רלוונטי, בלא צורך שהצדדים ישנו את כתבי הטענות. בנוסף, הגנות תום לב הועלו בפני בית המשפט הנכבד בדמותם של ההתנצלויות הרבות שקיבל התובע מהנתבע (ראי פרוטוקול דיון מיום 02.12.2003). בהתאם להחלטת כבוד השופטת שבח, הגיש הנתבע את תצהיר עדותו הראשית, במסגרתו כלל את כל ההגנות שעומדות לרשותו. התובע לעומתו, בחר שלא להגיש כלל תצהיר מטעמו ולא התייחס להגנות שעומדות לנתבע. לפיכך ולאור העובדה שההגנות פורטו כבר במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע וללא כל התייחסות מצד התובע, לא יוכל התובע להישמע כעת בטענה של הרחבת חזית. ראי לעניין זה גם האמור בת.א. 22350/96 (שלום ת"א), נויה גלפמן נ' איסתא ואח' (סעיף 3 בנספח א').

12.

גם העובדה שב"כ התובע הכריז בדיון ההוכחות כי הוא מתנגד לכל הרחבת חזית, ולאור הסכמת ב"כ הנתבע כי טענה זו תבחן לאחר דיון ההוכחות במסגרת הסיכומים, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין דנא. ב"כ התובע לא הודיע אילו סעיפים מבחינתו הינם הרחבת חזית, לא חקר את הנתבע על סעיפים אלו ולא ביקש למוחקם. משכך, לא יוכל כעת התובע להיבנות על הכרזתו הכללית של בא כוחו בנוגע להרחבת חזית. כלל ידוע הוא, כי במידה ובעל דין טוען כי אין להאמין כלל ו/או לחלק מגרסתו של עד, חובה עליו לחקור את העד חקירה שכנגד ביחס לכל אחת מן הנקודות באותה גרסה בלתי מהימנה. כאשר מבכר צד שלא לחקור עד ביחס לגרסה בלתי מהימנה ו/או לא מוצגות בפני העד שאלות בנוגע לנקודות כלשהן, בגרסתו ההנחה היא כי אין חולקים על דברי העד. לא זו רק זאת, העובדה כי העד לא נחקר בעניין, יש לה משקל לטובת העד משום שלא ניתנה לו ההזדמנות להסביר את גרסתו. ראי גם לעניין זה בעמ' 1438 לספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 1999 (סעיף 4 בנספח א') וכן ראי אף לעניין זה האמור בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח (4), 253 (סעיף 5 בנספח א'). למען הזהירות, נראה מסיכומי התובע כאילו והוא מעלה את הטענה שב"כ הנתבע הסכים כי התובע ימחק כך סתם סעיפים מתצהירו של הנתבע וזאת מבלי לחקור ו/או להציג טענה כלשהי לגבי כל סעיף וסעיף. אם זו כוונתו של התובע, אז בית המשפט יוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מחוסר תום ליבו של התובע. הסכמת ב"כ הנתבע הייתה להתנגדותו הכללית של ב"כ התובע ובכדי לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט הנכבד, כפי שניכר מדברי כבוד השופטת רות רונן בתחילת הדיון. מניה וביה, בכל מקרה על התובע מוטלת החובה לחקור את הנתבע בחקירה נגדית ולהוכיח אילו סעיפים מהווים, לטענתו, הרחבת חזית, ולעמת את הנתבע עם סעיפים אלו. מאחר ולא עשה כן, אל לו לבוא כעת בטרוניות של הרחבת חזית אסורה. בנוסף לאמור לעיל וגם אם המדובר בטענות שלא נטענו בכתב ההגנה, דבר המוכחש, הרי שהמדובר בטענות משפטיות ולא עובדתיות ומשכך רשאי היה הנתבע להעלותם גם בשלב מאוחר יותר, למשל במסגרת תצהיר עדותו. ראי לעניין זה בעמ"ה 1175/99 (מחוזי ת"א), גני עופר בניה והשקעות בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו (סעיף 6 בנספח א'). ולבסוף, תקנה 71(א') לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת כי במסגרת כתבי הטענות יש לפרט את העובדות המהותיות בלבד ולא את הראיות שבאות להוכיחן. הואיל וכך וכאמור בעמ' 424 לספרו של א' שנהר (נספח ג'), אין הנתבע חייב לפרט במסגרת כתב הגנתו את הראיות הבאות להוכיח את כל טענות ההגנה שלו ובית המשפט יזדקק גם להגנות שלא הובאו להן ראיות במסגרת כתב ההגנה.

13.

בנוגע לאמור בסעיף 17 לסיכומים, חוזר שוב הנתבע ומדגיש כי עובר לפרסום, לא קרא את כל הכתבה שכתב התובע אלא אך ורק את כותרתה וכותרת המשנה שלה. גם התובע יודע כי עובדה זו נכונה היא, ותעיד על כך העובדה שנמנע הוא במזיד מלצרף את הפרסום המעוול לכאורה לכתב התביעה (נספח טז' בכתב התביעה) במלואו. המדובר בצילום מסך של דפדפן בתוכנת "חלונות" של מיקרוסופט, ואם אכן היה פותח הנתבע את הכתבה במלואה, היה צריך להופיע בצידו הימני של צילום המסך פס גלילה (SCROLLER) המציג את אורכו של המסמך הפתוח בדפדפן האינטרנט. מאחר ובצילום המסך שצורף לכתב התביעה אין כל פס גלילה, גם התובע יודע שהנתבע לא נכנס לכתבה המלאה אלא הסתפק בקריאת הכותרת וכותרת המשנה, ממנה ניתן היה להבין כי שימוש התובע במילים "הזנה חוזרת" אינו מקרי. גם הפסיקה הקיימת, מייחסת חשיבות ייתרה לכותרת ולכותרת המשנה של הכתבה, וכן לתמונה ולכיתוב שמתחתיה. ראי לעניין זה ת.א. 11908/03, איפרגן יואל נ' ידיעות אחרונות ואח' (סעיף 7 בנספח א'). אכן כך היה במקרה דנן – הנתבע הבחין בכותרת ובכותרת המשנה שלה, ולא נכנס לקרוא את הכתבה במלואה. מקריאת הכותרת, יכול היה כל קורא סביר ובפרט קורא אשר מכיר את היסטורית ההתגוששיות של התובע עם כב' השופטת בייניש, לסבור כי התובע עשה שימוש מכוון ומרומז במילים "הזנה חוזרת". בסעיף זה לסיכומיו של התובע ממשיך התובע ומנסה ליצור יש מאין. עדותו של הנתבע בעניין זה היתה כה ברורה, כנה, ישירה וללא כחל וסרק. לא ברור כלל וכלל לאילו סתירות והתפתלויות מכוון התובע בסעיף זה, ועיון בפרוטוקול הדיון יעיד כי מסקנות התובע בסיכומיו שונות לחלוטין ממה שהתרחש בפועל.

14.

האמור בסעיף 22 לסיכומים, מהווה עזות מצח מצד התובע, בפרט טענותיו כי התנצלויות הנתבע אינן עונות לדרישות המינימליות של כנות ותום לב. כאמור בסעיפים 197-222 לתצהיר עדותו של הנתבע וכן כאמור בסעיף 22 לסיכומי הנתבע, סיפק הנתבע לתובע, לפי בקשתו, התנצלויות רבות באמצעים שונים. למרות זאת, ממשיך התובע לטעון בחוסר תום לב, כאילו לא עמד הנתבע בדרישות ההתנצלות אותם הוא דורש. ברי כי אין בטענה זו דבר וכל אדם סביר שהיה מקבל התנצלויות רבות וכנות כפי ששלח הנתבע לתובע, לא היה נוקט בכלל בהליכים דנא, וודאי שלא היה מעז לטעון כאילו ההתנצלויות אינן כנות ואמיתיות. מעבר לאמור לעיל, לא ברור כלל וכלל מדוע מעלה התובע בסיכומיו טיעוניו בנוגע להתנצלות, כאשר הוא עצמו אינו מבקש במסגרת כתב תביעתו לקבל סעד של התנצלות מן הנתבע. אם אכן הפגיעה בתובע הייתה כה קשה כפי שמתואר בכתב התביעה ובסיכומים, כיצד ייתכן שהתובע לא יבקש לקבל את הסעד הבסיסי של התנצלות אלא יבקש רק לעשות עושר על גבו של הנתבע באמצעות הסעד הנטען והמוכחש של פיצויים?.

15.

לעניין סעיף 24 בסיכומי התובע, התובע טוען כי לא הייתה כל חובה לפרסם את הדברים בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. התובע מביע ציטטה של פסיקה המתייחסת ליחסים בין עיתון לבין קוראיו שבו נקבע כי אין חובה על העיתון לפרסם עניין ציבורי כלשהו, ובכך מנסה הוא להטעות את בית המשפט הנכבד. במקרה דנא, אין המדובר בין אדם (שתובע) לבין עיתון שפרסם (וגם נתבע). המקרה כאן הוא בין שני אנשים פרטיים. הראשון הוא עיתונאי (התובע) שהשמיץ ותקף מילולית במשך למעלה מ- 4 חודשים ציבור שאינו תאגיד (גולשי ומנהלי אתר האינטרנט "רוטר.נט"). השני, גולש ומנהל של אותו ציבור מוכפש (הנתבע) שהגיב וכתב דבר מה משלו נגד הנפגע (שהוא גם התובע). אין מדובר ביחסים בין עיתון לקוראיו, אלא בין אנשים פרטיים, שניהם גולשי אינטרנט שהיחסים הוירטואליים ביניהם הטילו על הנתבע חובה מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום באותה זירה מקוונת. לעניין אי אמיתות הפרסום, ראי גם דבריו של כבוד השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 788/79, אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2), 141 (סעיף 8 בנספח א') וכן לעניין זה ראי גם ת.פ 5116/89 מולדת ואח' נ' חנה זמר ואח', פ"ד נב (4), 45 (נספח י"ד).

16.

במאמר מוסגר בנוגע לסעיף 29 לסיכומים, יצוין כי כי הנתבע לא נעצר על ידי משטרת ישראל מיוזמתה, אלא לאחר שהתובע הטריד משך תקופה של מספר חודשים את משטרת ישראל ואת מפקדיה על מנת שתעצור גולשים באתר רוטר נט (ראי לעניין זה נספחים א,ב,ג,ד,ו,ז,ח,י בתצהיר הנתבע). התובע אף שלח מכתב למפכ"ל המשטרה וליועץ המשפטי לממשלה (נספח כ"ב לתצהיר הנתבע), מה שגרם למשטרה לפעול במהירות ובאגרסיביות לבל תואשם בצורה עיתונאית מכפישה על ידי התובע כי לא עשתה דבר. בכל הנוגע לסעיף 30 לסיכומי התובע, יצוין כי המדובר בהליך אזרחי ומשכך הטענה בדבר "עדות כבושה" וכן פסקי הדין הפליליים שצירף התובע לסיכומיו, אין להם כל עניין בהליך דנא. זאת ועוד, ברי כי כאשר טענה כלשהי מועלית בכתב ההגנה הראשון בתיק, אי אפשר לטעון כנגדה שהיא "עדות כבושה" רק בגלל שהיא לא הופיעה בראיון קצר שערך עיתון עם הנתבע לפני הגשת כתב ההגנה. בית המשפט הנכבד גם מופנה לתקנה 73 לתקנות, הקובעת שנימוק הגנה שנולד לנתבע לאחר הגשת התובענה מותר להסתמך עליו בכתב ההגנה או בכתב התשובה שכנגד, הכל לפי הענין.

17.

לעניין סעיף 34 לסיכומי התובע, יצוין כי בניגוד לאמור, לא התנגד התובע מעולם באופן ספציפי לפרסומים שפורטו בתצהיר הנתבע, מעולם לא שאל את הנתבע על פרסומים אלו ולא ביקש למוחקם. משכך, אל לא לבוא כעת בניסיון לבצע מקצה שיפורים ולטעון כאילו אין לקבל פרסומים אלו. מעבר לאמור לעיל, מנסה התובע בסעיף זה להטעות את בית המשפט הנכבד תוך סילוף האמור בחקירת הנתבע. באתר "רוטר נט" ישנם 3 דרגות "תפקידים": בעלי האתר (נעם וישעיהו רוטר); מנהלי הפורומים (שנקראים גם מנהלי אתר רוטר נט); והגולשים הפשוטים. הקשר בין כל הגולשים הוא באמצעות רשת האינטרנט, ואי קיומם של מפגשים פיזיים אינו גורע מהקירבה וההיכרות בין הגולשים באתר. כאמור בסיכומי הנתבע, התובע אכן השמיץ בכתבותיו את בעלי האתר, מנהליו (בהם הנתבע) וגולשיו ופרסומים אלו אף אושרו על ידי התובע בחקירתו הראשית והם קבילים לחלוטין (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 9-14). לעניין סעיף 37 לסיכומי התובע, התייחס הנתבע בסיכומיו באריכות בנוגע לסוגיית הפיצויים ושלילתם. יחד עם זאת ולאור טענותיו החוזרות ונישנות של התובע בדבר שמו הטוב, יפנה הנתבע את בית המשפט הנכבד למספר פסקי דין, מהם עולה כי התובע אינו נהנה משם טוב, וודאי לא בתחום העיתונות (סעיף 9 בנספח א'). מן הראוי היה שהתובע המפרט בסיכומיו את הצורך בשמירת על שמם הטוב של אנשי ציבור, שידרוש מעצמו מה שהוא דורש מאחרים ולא ינקוט בלשון בוטה וגסה כלפי אנשי ציבור בכלל וכב' השופטת בייניש בפרט. מן הראוי גם שהתובע יציין בפני בית המשפט הנכבד את כל אותם מקרים בהם הוא נמצא כבעל שם רע. אי הצגת ראיות אלה, מצביע גם על העדר תום ליבו של התובע.

18.

האמור בסעיף 40 לסיכומי התובע, הינו כה שקרי ומקומם ולא ברור כלל וכלל מהיכן שואב התובע את עזות המצח לטעון את טענותיו אלו כלפי הנתבע. האם מזלזל התובע בבית המשפט הנכבד עד כדי כך שהוא סבור כי שקריו יובילו לכך שבית המשפט ישכח את כל אשר אירע במסגרת הליכים דנא ויסמוך את ידו על מצג השווא שמציג בפניו התובע?. לאורך כל ההליך כולו, חשף הנתבע את האמת כולה, לא הסתיר דבר ולא הסתתר מאחורי פרגוד, בעוד שהתובע עשה כל שיכול היה בכדי למנוע מידע רלוונטי מבית המשפט הנכבד. הרי התובע הוא זה אשר נמנע מלהגיש תצהיר שיתמוך באיזו מטענותיו והתובע הוא זה אשר עשה כל שיוכל בכדי להימנע מלעמוד על דוכן העדים (ראי בקשות במסגרת ההליך). התובע הוא זה שלאורך כל ההליך וגם בסיכומיו, עשה שימוש בהליכים פרוצדוראליים ככל שניתן, בכדי להתחמק מהוכחת עילת תביעתו והתמודדות ישירה עם טענות הנתבע. מאידך, הנתבע נמנע מלעשות שימוש כלשהו בפרוצדורה בכדי להכביד על ניהול המשפט ו/או על התובע, למרות שהנתבע יכול היה לדרוש את העברת התביעה לבית משפט השלום בחיפה מחמת חוסר סמכות מקומית. כך גם נמנע הנתבע ממשלוח שאלונים מיותרים, העדת עדים רבים וכיוצ"ב. הנתבע, בניגוד לתובע, לא בזבז לריק את זמנו היקר של בית המשפט הנכבד ולא הביע כל זלזול בו. האמור בסיכומי התובע והלשון הבוטה בה הוא משתמש כלפי הנתבע, היא זו שמעידה כי התובע ממשיך במלחמת החורמה כנגד הנתבע, בה הוא פתח מאז שהנתבע העז לבקר את סגנון כתיבתו המתלהם.

19.

לעניין הציטוטים שמביא התובע מתוך אתר האינטרנט שבבעלות הנתבע, הם אלו שמחזקים את הטענה בדבר היות הנתבע סאטריקן והומוריסט, שכל קורא סביר הקורא את פרסומיו מבין כי אין לייחס משמעות אמיתית לפרסומים אלו. כמו בציטוטים המפורטים בסעיף 40 לסיכומי התובע, כך גם במקרה דנא המדובר בהערה צינית, פרובוקטיבית ככל שתהא, וכמו כל פרסומיו של הנתבע גם את הפרסום הנדון יש לקרוא ולנתח, בין היתר, לאור סגנון הכתיבה ההומריסטי הידוע לכל של הנתבע. בכל הנוגע לאמור בסעיף 42 לסיכומי התובע, חוזר הנתבע על האמור לעיל, ולפיו, אם לא היה התובע מחפש כל דרך אפשרית להכפיש את הנתבע גם בסיכומיו, לרבות הפרטים "החשובים וההכרחיים" המופיעים בעמ' 1 ו- 2 לסיכומים, היה לתובע מקום די והותר בכדי להתמודד באופן ענייני עם טענות הנתבע. נראה שהתובע לא מצא את התשובות לטענות הנתבע, ומשכך העדיף לנגח ולהשתלח בנתבע, תוך שימוש בשפתו הבוטה הידועה לכל.

20.

לאור האמור לעיל ובסיכומי הנתבע, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את גרסת הנתבע במלואה כפי שהופיעה בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, לדחות את התביעה הנדונה ולחייב את התובע לשלם לנתבע את הוצאות המשפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו. בנוסף לאור הלשון המבישה שבה עשה שימוש התובע גם בסיכומיו, תוך ניצול החיסיון שחל על כתבי הטענות, מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את התובע גם בהוצאות לדוגמה, שאופן שיובהר לכל כי גם בכתבי בי דין אין להעלות על הנייר הכפשות בוטות וחסרות כל רסן כלפי מי מן הצדדים.

אביב אילון, עו"ד

אילון אגרט ושות'

ב"כ הנתבע

________________

[1] גם לניסיון התובע לשרטט כאילו האנונימיות והשימוש בכינויים שונים הינם פרי תולדה של רשת האינטרנט בלבד, אין כל בסיס. ידוע כי כותבי מאמרים, מבקרים ופובליסיצטים שונים עשו שימוש באנונימיות ובכינויים רבים בכדי לכתוב את הגיגיהם. רבים מהם אף נחשפו בכינוייהם רק לאחר מותם. (ראי סעיף 1 לנספח א').

[2] תוך שימוש באותו מטבע לשון אותו נקט התובע, יצוין כי אנשים רבים ושונים בהיסטוריה שנחשבו כמצליחים, לא אימצה אותם החברה בהכרח לחיקה. כך למשל הצייר הנודע ואן גוך, ששווי יצירותיו מן הגבוהים בעולם, נשאר מבודד ושנוי במחלוקת כאמנים רבים נוספים ברחבי העולם. משכך וגם אם העובדות לכאורה שהתובע מציין היו נכונות, דבר המוכחש מכל וכל, וודאי שאין בכך בכדי להעלות ו/או להוריד לעניין התביעה דנא.

~~~~~~

נספח א'

1.

דוגמאות לשמות אנונימיים:

א. "אלטלנה" היה שמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי ז"ל (1940-1880), ממנהיגי תנועת בית"ר, שכתב וביקר ההסתדרות הכללית ואת ההסתדרות הציונית בראשות חיים ויצמן.

ב. "אחד העם" היה שם העט הספרותי של אשר צבי גינצברג ז"ל (1856- 1927) מראשי הוגיה של הציונות, שכתב נגד האנטישמיות באירופה וברוסיה ובעד עלייה לארץ ישראל.

ג. "שלום עליכם" היה שם העט של הסופר היהודי שלום רבינוביץ' ז"ל (1859 - 1916), מחשובי הסופרים היידישאים של עידן ההשכלה.

ד. "מארק טווין" היה שם העט הספרותי של סמואל לונגהורן קלמנס המנוח (1835-1910), סופר אמריקני שיצירתו נודעת בהומור הציני שלה , בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה, ובשנאת הצביעות והדיכוי.

ה. "פזית בניזרי" הוא שמה הספרותי האינטרנטי של גב' דנה ספקטור, שכתבה באתר האינטרנט וואלה ונתבעה על ידי הפרסומאית נירית ירון ובן זוגה אודי פרידן. לכינוי שבחרה לכתוב בו לא היה משקל שלילי כלשהו בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי (ת"א 162928/02, שלום תל אביב).

ו. "אוקספורד" הוא שם המקלדת האינטרנטי של מר ארנון בורוכוב, התובע בתיק אזרחי 7830/00, בימ"ש שלום כפר סבא. בסעיף 15 לפסק דינו של כבוד השופט רמי אמיר, דן השופט אמיר בסוגיית חשיפת הכינוי "אוקספורד" וקובע כי חשיפת השם האמיתי "ארנון בורוכוב" מול הכינוי "אוקספורד" אינו פגיעה בפרטיות.

2.

מספר סעיף בסיכומים	מספר סעיף בכתב הגנה	תיאור הגנות תום לב סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע	ס"ק
53	13ב, 13ג, 19א	אי ידיעה הנתבע על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע	(1)
54	6, 7, 13א	חובה מוסרית וחברתית של הנתבע לפרסם את הפרסום	(2)
55, 56	18 (פסקה אחרונה)	הבעת דעה על התנהגות אדם בתפקיד ציבורי	(4)
57	18 (פסקה אחרונה)	הבעת דעת על פעולה שנעשתה בפומבי	(6)
58	18 (פסקה אחרונה)	הפרסום נעשה כדי לגנות לשון הרע שפורסמה קודם לכן	(10)

3.

ת.א. 22350/96 (שלום ת"א), נויה גלפמן נ' איסתא ואח' (נספח ו')

"בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעות כי הרחבת חזית זו פסולה ואין לשעות לה. אני דוחה טענה זו. כאן המקום ליתן את הדעת להלכה הפסוקה בסוגיית הרחבת החזית. בע"א 740/89 אורון נ' אורון ואח', פ"ד מד (3) 735, נקבע כי פעמים, מתקנים בעלי הדין את כתבי הטענות בשתיקה על-ידי ניהול המשפט בפסים שונים מאלה שהועלו בכתבי הטענות ומשעשו כן, שוב לא יוכלו להישמע בטענה שעניינה התנגדות להרחבת החזית, בע"א 2778/90 איתן חברה לביטוח בע"מ נ' ונטורה פ"ד מה (4) 855, נפסק כי במידה ובעלי הדין הביאו ראיות להוכחת דבר או לסתירתו, הרי בעצם מעשה זה הראו כי הדבר שביקשו להוכיח או לסתור, אכן שנוי במחלוקת ביניהם וטעון פתרון במשפט, אף אם לא נטען בפירוש, שאחרת, מה להם ראיות אלה שהביאו?".

4.

עמ' 1438 לספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 1999(נספח ז')

"1) היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת... 2) אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא - בהעדר הסבר סביר אחר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא; ואפילו מוסברת אי ההתייחסות - יש לה משקל לטובת גירסת העד, באשר באותה נקודה לא הייתה לעד הזדמנות "להגן" על עמדתו". ובהמשך בעמ' 1445: "1) נמנע בע"ד מחקירה נגדית של עד - רואים אותו, לכאורה, כמי שאינו חולק על דברי העד, אלא אם כן מוצג "הסבר" להעדרה של החקירה".

5.

ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח (4), 253:

"על דבריו אלה הוא לא נחקר חקירת שתי וערב וגם לא באה כל ראייה לסתור. כידוע, במקרה כזה הכלל הוא שיש לייחס משקל להעדר החקירה הנגדית ולקבל את דברי העד כנכונים".

6.

עמ"ה 1175/99 (מחוזי ת"א), גני עופר בניה והשקעות בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו (נספח ח')

"אין ספק, שעקרונית נכונה הטענה כי כל אחד מן הצדדים לדיון, מנוע מהעלאת טענות עובדתיות חדשות במהלך הדיון בערעור לגופו. קל וחומר כך, בשלביו המאוחרים של הדיון, ובן בנו של קל וחומר כך, כאשר המדובר הוא בטענות חדשות שיש בהן כדי להפתיע הצד השני שאינו ערוך להן. דא עקא, שגישה עקרונית זו של הפסיקה איננה מוחלטת. כאשר מדברת הפסיקה על מניעה הניצבת בפני מי שמבקש להעלות טענות חדשות במהלך הדיון, הכוונה היא ככלל לטענות עובדתיות חדשות, שעצם העלאתן אמורה לפתוח חזית דיונית נוספת. זאת, להבדיל מטענות משפטיות חדשות, שאותן ניתן להעלות על פי הפסיקה גם בשלבי דיון מאוחרים, וגם אם לא הובאו בכתבי הטענות" (ה.ש. - א.א.).

7.

בהחלטה מיום 12/07/2004, קובעת כב' השופטת רות רונן במסגרת ת.א. 11908/03, איפרגן יואל נ' ידיעות אחרונות ואח' (נספח ט')

"הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות קידוש לבנה... כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכח, עוצמה וכח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון...לעיתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא שיש שהקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת, וידלגו על הכתבה; כך למשל בשל העדר פנאי לקריאה, ואולם, יהיו הטעמים לכך אשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן מתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן שהחשיבות היתרה הנוגעת לכותרת רשימה באשר היא כותרת". ובהמשך ביחס לתמונה בכתבה נכתב: ""פרסום התמונה, ומתחתיה שמו של התובע, יש בו כדי לשים זרקור דווקא על התובע, ולהדגיש את חלקו במסכת המפורטת בכותרת הכתבה. תמונה - כמו כותרת - היא דבר המושך את העין, ומדגיש את חלקו של המצולם בעניינים נשוא הכתבה...".

8.

ע"א 788/79, אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2), 141

"כידוע, המושג תום-לב אינו בעל משמעות אחידה... יש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון סובייקטיבי, כגון, בדיני האחיזה כשורה שבשטרות, ויש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון אובייקטיבי, כגון, בכללי המשא והמתן ההוגן והביצוע ההוגן של החוזה... על-כן מקובל להבחין בין 'תום-לב אובייקטיבי' לבין 'תום-לב סובייקטיבי'... רב-גוניות זו של הביטוי 'תום-לב' משתקפת גם בחוק איסור לשון הרע (להלן - החוק). על כן, לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג 'תום הלב' משמעות שונה על פי ההקשר, בו מופיע ביטוי זה. כך, למשל, חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לגור בכפיפה אחת עם תום לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפרסום מכוח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15 (2) לחוק)" (ה.ש. - א.א.).

9.

א. עפ 12/94 יואב יצחק נ' מתי גולן, נד 3, 428, סעיפים 21, 22 לפסק הדין (נספח י').

ב. תא 64/93 מתי גולן נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם, פורסם בפדאור) , סעיף 37 לפסק הדין (נספח י"א).

ג. תא 11021/97 (שלום ת"א) יואב יצחק נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' (לא פורסם), סעיף 10 לפסק הדין (נספח י"ב).

ד. בג"צ 1993/03 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש הממשלה ואח', החלטה מיום 24/8/2003 בה מתייחסת כב' השופטת בייניש בחומרה לניסיונו של המשיב לפגוע בעבודתה (נספח י"ג).