דף ראשי | שלח מכתב

על פשעי מחשבה ועל פשעי משטרת ישראל 15/05/2007 | משטרת הזבל של ישראל | משה הלוי halemo הוסר צו איסור הפרסום מעל החלטה מביכה שביקש מפלג עבירות מחשב. באותה בקשה ביקשה המשטרה להמשיך ולהחזיק בדיסק קשיח שנתפס, לאחר שנמצאו בו תמונות פוטומונטאז משעשעות שלא פורסמו מעולם, בהם נראים אנשי ציבור שונים בפוזות מצחיקות. בית המשפט קבע שנעשה נסיון להעליב עובדי ציבור. הבקשה הוגשה בנסיון לשבש הליכי חקירה נגד מפלג צנזורה בגין זיוף צו חיפוש. קבצים אסורים קיימים סוגי קבצים שונים על מחשב שאסורה החזקתם, ואם החזקתם אותם, עברתם עבירה לפי חוק. כך למשל, אסורה החזקתם של קבצי מחשב, תמונות, בהם נראים קטינים בהקשר מיני: עירומים כשאברי המין שלהם חשופים או נראים מקיימים יחסי מין. אם יתפסו אצל אדם קבצים כאלו, הוא צפוי לעמוד לדין, להפוך למורשע ולרצות מאסר. קיימים קבצים שהחזקתם מותרת, אך פרסומם בפומבי יגרום לביצועה של עבירה. סעיף 34כא מגדיר את המושג "פרסום" ומסביר מה הוא פרסום פומבי, שבלעדי הפומביות, לא יכולה להתקיים עבירה של הפרת איסור פרסום. בין הקבצים בהם נמצא מידע האסור בפרסום לפי צו או לפי חוק, על פי משטרת ישראל, נמצאים גם תמונות מצחיקות שעוברות בין חברים בדואר אלקטרוני, העלולים להפוך לעבירה מרגע הפרסום הפומבי. סאטירה או לא סאטירה, אם איש ציבור נעלב, זו עילה לפתיחת חקירה ומיצוי ההליכים המקדמיים הכוללים את טרטורו של החשוד, תפיסת המחשב שלו ומיצוי חקירה עמו. באופן אישי הרגשתי סוג כזה של מרדף אחריי עד תפיסתי וחקירתי, בפרשת השפם המקוצץ של יו"ר ההסתדרות לשעבר ושר הבטחון בהווה עמיר פרץ. מישהו בהסתדרות שיפרסם בעתיד שיטה מכנית לגנוב עגלות של סופר בלי להפקיד 5 ש"ח, וירשום פטנט על שמו, החליט שמדובר בדמותו של היטלר והתלונן במשטרה. המשטרה רדפה, תפסה, חקרה ובסופו של דבר נסגר התיק מחוסר אשמה. מה שמותר ל"ארץ נהדרת" בטלוויזיה, כנראה גם מותר לגולש פשוט מעכו. באותה פרשה של עמיר פרץ והשפם המקוצץ טיפלה משטרת מרחב ירקון של מחוז תל אביב, שם הוגשה התלונה (תיק פא 51744/03). בפרשה החדשה מטפל מפלג צנזורה, הידוע בשמו הקודם "מפלג עבירות מחשב", השייך ליחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) מרחוב רזיאל 9 בבת ים. עד לא מזמן עמדה בראש היחידה תנ"צ מירי גולן, שרדפה אחרי גולשי אינטרנט שהעיזו להתבטא באינטרנט, גם על דברים של מה בכך. הכל בגיבוי ובליווי גורמים משועממים ולא משועשעים בפרקליטות המדינה. פרשת קראדי וצלב הקרס ביום 05/02/2006 פורסמה באתר רוטר נט תמונה בה מפכ"ל משטרת ישראל משה קראדי כשמאחוריו דגל נאצי עם צלב קרס. את התמונה קיבלתי באימייל. התמונה הועלתה לאתר ונמחקה לאחר 10 דקות על ידי עורך האתר הרב ישעיהו רוטר. התמונה הועלתה בהקשר של אלימות המשטרה בפינוי מתנחלי עמונה. באותה הודעה עלה סרט בליווי מוסיקה של להקה גרמנית ורמיזה למוצאם של השוטרים המכים. אני העלתי את התמונה כשאני מסביר וכותב בגוף ההודעה שמדובר במשהו שקיבלתי באימייל. כבר בערב ידעתי שעומדת לפרוץ מהומה. עיתון ידיעות אחרונות שכנראה באותה עת היה מסוכסך עם מפכ"ל המשטרה בשל גיבוי של משטרת תל אביב שסירבה במפגיע לעבוד עם כתב הפלילים בוקי נאה, ביקש לעשות אייטם על הנושא. כתב של העיתון פנה אליי וביקש תגובה. ואכן, יום למחרת, פורסמה התמונה בכתבה בעמוד 6 בעיתון. בכתבה נכתב שאני הוא שהעלתי אותה לאוויר ושהיא פורסמה באתר רוטר נט, ולאחר מכן נמחקה. 06/06/2006 | הכתבה בידיעות אחרונות http://halemo.net/press/scan2/20060206ayedioth.jpg בניגוד לנוהל המסודר שבו פועל מפלג צנזורה כדי לאתר מפרסמים באינטרנט, הפעם שוטרי המפלג פעלו בשיטה אחרת: מאחר והיה להם שם של חשוד שנמצא בכתבה בעיתון של המדינה, ולדעתם הם יודעים היכן הוא החשוד גר, הם לא צריכים לאתר את המחשב ממנו נשלח הפרסום, גם לא את מספר הטלפון ששימש לביצועה של העבירה המקוונת. בעזרת צו חיפוש מזוייף שפיברקו, הם הגיעו למחרת היום לרחוב האורן 15 בעכו וחיפשו אותי. כמובן שלא הייתי בבית, כי מאז סוף שנת 2004 אין לי ממש בית. פעם אני גר במחסן באותו רחוב, פעם אני גר באינטרנט באותו רחוב. פעם אחת אפילו גרתי בתיבת דואר אלקטרוני שנמצאת ממש באותו רחוב. היום אני גר בצ'אט שנמצא בקומה שלישית באותה כתובת. בעידן האינטרנט והווב 2.0 לא צריך בית מבטון מזויין לגור בו. האינטרנט יכול לשמש בית מגורים נפלא. תשאלו את העתידן אשר עידן. הוא יספר לכם שהכל אפשרי בעידן ה 2.0. למרות זאת, במפלג צנזורה ששוטריו הם המומחים בהא הידיעה לנושאי מחשב, עדיין לא מצאו דרך להתמודד מול חשודים שמקום מגוריהם עשוי מספרות של 1 ו 0. חשודים כמוני, שמזמן ויתרו על בית עשוי בטון טיח ולבנים כמו שהיה נהוג לגור בו במאות הקודמות, מהווים בעיה למפלג עבירות מחשב. פעם היתה בעיה כזו למשטרת אנגליה: כשאזרחים של הממלכה עברו להתגורר במבנים עשויים בטון מזויין. כבר לא היה ניתן להכנס בכוח עם הסוסים כמו שעשו לבתים עשויים עץ. ביום 02/03/2006, פחות מחודש, נחקרתי סופסוף על פרשת קראדי. בעזרתם האדיבה של משטרת עכו ושל נוהלי המטה הארצי הנוגעים לדרושי חקירה, הובאו שוטרי מפלג צנזורה לעכו כדי לחקור את החשוד המסוכן. על פי הנוהלים, אם נתפס על ידי המשטרה אדם שמוכרז כדרוש חקירה, השוטרים שצריכים אותו צריכים להגיע למקום שהוא נמצא בו, ולא החשוד צריך להגיע אליהם. בנוכחותי התקשרו לפקד פורלייטר למספר הטלפון הנייד שהשאיר במחשב המשטרתי והזמינו אותו לעכו. אחרי כשעתיים, הוא ועמיתו לצנזורה מאיר חיון, הגיעו. השניים חקרו אותי, רשמו את החקירה בעט ונייר (באותה עת לא היתה בעכו מערכת ממוחשבת לחקירת חשודים. היום יש). חתמתי ושוחררתי לדרכי. את הדיסק שלי הם כמובן לא קיבלו. אני לעומת זאת, קיבלתי בעקיפין את כתב היד של חיון שרשם את החקירה, וכך אני יכול היום לדעת אילו צווים זייף חיון רק על סמך כתב היד שלו. עצה לחוקר מאיר חיון: אם אתה גבר גבר, בקש צו חיפוש וערוך ביקור אצל הגרפולוגית עמליה חלד (רחוב שלום אש 21 תל אביב), אקס מז"פית של משטרת ישראל והיום מומחית פרטית להשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים. נסה לתפוס את כל המסמכים ששייכים לי. אבל רק אם אתה גבר גבר... מגלים תמונות משעשעות ביום 18/09/2006 נעצרתי על ידי שוטרי מפלג צנזורה בחשד לפרסום שמה של המתלוננת נגד שר המשפטים חיים רמון. המשטרה החזיקה אותי 5 ימים במעצר באבו כביר. המשטרה תפסה דיסק קשיח. המשטרה חקרה אותי 3 פעמים. צו עיכוב יציאה מן הארץ ניתן נגדי, לא בגלל שהמשטרה ביקשה, והיא כלל לא ביקשה זאת, אלא בגלל ששופטת המעצרים דורית רייך שפירא חשבה שאני עלול לברוח לאתר הבית שלי שנמצא על שרת מחשב בחו"ל. מ 14800/06, שלום תל אביב, משטרת ישראל נ' משה הלוי פרוטוקולי מעצר מיום 18/09/2006 ועד ליום 22/09/2006 protocol20060918.htm protocol20060919.htm protocol20060920.htm protocol20060921.htm protocol20060922.htm בהמשך הגשתי באמצעות עו"ד בועז גוטמן בקשה להחזרת הדיסק הקשיח. שופט בית המשפט השלום בתל אביב, גלעד נויטל, דחה את הבקשה, לא לפני שהצדדים הגיעו להסכמה שכל הפריטים התפוסים יוחזרי אליי מלבד דיסק קשיח אחד בו לטענת המשטרה נמצאו ראיות לכאורה. בש 4265/06, שלום תל אביב, משה הלוי נ' משטרת ישראל פרוטוקול דיון מיום 29/10/2006 לפני השופט גלעד נויטל protocol20061029.htm עו"ד בועז גוטמן ואנוכי הגשנו ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לאחר ששוטרי מפלג צנזורה לא הגיעו לדיון אצל השופטת נגה אוהד, נערך דיון בפני השופטת יהודית שיצר. באותו דיון, שהיה די משעשע, עו"ד גוטמן חבט במשטרה ובשוטרים שלא הופיעו במדים לדיון, בניגוד לנוהלי המשטרה, תוך האשמתם בזילות המעמד. השופטת שיצר הצטרפה ונזפה בשוטרים נטולי המדים מאיר חיון וניר אלקבץ והסבירה כמו גננת לילד קטן לעו"ד חיון (יש שוטרים שהם גם עורכי דין) שלפחות יעטה על עצמו גלימה שחורה. למרות ההצגה הטובה והטיעונים המשכנעים, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להחזרת הדיסק התפוס, למרות שבהחלטתה, קבעה השופטת שיצר שעל המשטרה למסור לי העתק ו/או להחזיר לי את הדיסק המקורי כאשר ההעתק יהיה בידי המשטרה כאשר אני מוסר הסכמה בחתימתי כי כל 40 ג'יגה התווים שעל הדיסק המקורי, נמצאים על הדיסק המועתק וכי לא יהיו לי טענות בהמשך על קבילות הראיות. בש 93750/06, מחוזי תל אביב, משה הלוי נ' יאח"ה פרוטוקול דיון מיום 28/12/2006 לפני השופטת יהודית שיצר protocol20061228.htm החלטה מיום 10/01/2006 של השופטת יהודית שיצר verdict20070110.htm ושוב, עו"ד בועז גוטמן ואנוכי לא השלמנו עם ההחלטה ולכן הגשנו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בירושלים. לאחר 60 יום ענתה פרקליטות המדינה המייצגת את מפלג צנזורה (רעפ 770/07). התיק כרגע פתוח וממתין להחלטה של השופט סלים ג'ובראן, האם לתת רשות ערעור, האם לאו. להפתעתי, בקריאת התשובה של פרקליטות המדינה, התברר לי ולעו"ד גוטמן ששוטרי מפלג צנזורה פנו לשופט אברהם הימן בבית המשפט השלום בראשון לציון וביקשו במעמד צד אחד להמשיך ולהחזיק בדיסק הקשיח שלי, וזאת לאחר שמצאו על הדיסק תמונות בהם נראים אנשי ציבור בפוזות משעשעות. באחת התמונות נראה המפכ"ל לשעבר קראדי באותה תמונה שעליה נחקרתי לפני כשנה. אותו תיק שכבר עבר ללשכת התביעות בעכו לשם הגשת כתב אישום ו/או לחילופין לסגירת התיק מחוסר עניין של התובע המשטרתי. חלק מחומר הראיות שנמסר לשופט הימן, הציג כ 100 תמונות על 30 תדפיסי נייר, שרובם לא פורסמו בפומבי. חלק מהם קיבלתי מאחרים. חלק מהם אני יצרתי ולא פרסמתי מעולם. חלק מהם אפילו נעשו כנגדי כדי להקניט אותו ופורסמו באתרי נאצה נגדי שהוקמו על שרתי אתר נענע, כמו תמונה מטומטמת בה הודבק לפרצופי כובע שוטרים מגעיל. מישהו במפלג צנזורה רואה ב 100 התמונות המודפסות, הגם שרובם לא פורסמו מעולם, כנסיון לעבור עבירה של העלבת עובדי ציבור מסורים. בחלק מהתמונות מבוזים סמלי המדינה. כובע של שוטר זה סמל. וכובע כזה על ראשו של "עבריין מועד" כמוני, הוא בזיון למדינה. באחת התמונות נראה סמל המשטרה המקורי והלא ערוך. אותו סמל שתלוי על זרועו כל שוטר במדים. לפי שם הקובץ ושם התיקיה (קובץ עם סיומת PPS בתיקיה BOAZG), נראה כי קיבלתי אותו בעבר במצגת של עו"ד בועז גוטמן. כנראה מדובר במשהו אסור אם הוא נמצא בתיקיה שבה נמצאים קבצים מצחיקים ומבזים. בינינו ההאקרים, מה ההבדל אם סיביות מידע מקורי נמצאות ביחד סיביות מידע משמיצות על קובץ אחד או על תיקיה אחת? בתמונה אחרת נראה עמיר פרץ עם שפמו המקוצץ, תמונה שפורסמה בשנת 2003, עליה נחקרתי בשנת 2004. תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה על ידי מרחב ירקון בשנה לא ידועה. בשנת 2006 התיק כבר לא נמצא ברישום הפלילי הפנימי שמנהלת משטרת ישראל. בתמונה נוספת שבה אני משתמש כאייקון באתר "הלמו נגד שאר העולם" תחת הנושא "משטרת הזבל של ישראל" נראה שוטר קירח כאשר על פניו מצויירים בטוש שחור שפם וזקן וגבות מצויירות בסגנון ילדותי. אותו שוטר הוא קראדי, אבל זה במקרה ולא באופן מכוון. העיקר המדים הכחולים שמציינים את הנושא. באחת התמונות הקשות ביותר לצפייה שנמצאו על הדיסק, נראית ראש יאח"ה, תת ניצב מירי גולן, עד לא מזמן המפקדת העקיפה של מפלג צנזורה, כשלראשה מצנפת של דרדס. לא סתם מצנפת, אלא אדומה קומוניסטית כזו כמו של דרדסבא. סתם תמונה דבילית שמעולם לא פורסמה בפומבי, אבל די מוצדקת כדי להוציא צו להמשך החזקת הדיסק הקשיח ולקיים דיון בדלתיים סגורות, כדי שבעתיד לא יוכלו לדון על כך בעיתונות ובאינטרנט. האם החקירה החדשה היא חיפוי לצו חיפוש מזוייף? השימוש בצו חיפוש מזוייף כדי להגיע אליי ולתפוס את המחשב שלי, טרד את מנוחתי בכל החודשים הארוכים. ידעתי ממקורות שונים שמדובר בצו מזוייף, אלא על אף שלא ידעתי כיצד הוא נראה מאחר ומעולם לא נמסר לי. כזכור, לא הייתי בבית שאין לי, וכך השוטרים ערכו חיפוש במקום שחשבו שימצאו את גופתי. כדי לחשוף את הצו המזוייף, פניתי לבית המשפט השלום בעכו. ביקשתי מבית המשפט להורות למפלג צנזורה למסור לי עותק של הצו. מפלג צנזורה התנגד בטענה שלא בוצע חיפוש בפועל. שופט בית המשפט השלום בעכו, סאלח זיאד, הורה למשטרה לתת לי עותק מהצו בהנמקה כי לפי חוק חופש המידע, על המשטרה לתת לי עותק מצו שבוצע נגדי. בש 6168/06, משה הלוי נגד יאח"ה החלטה מיום 26/11/2006 של השופט זיאד סאלח verdict20061126.htm לאחר שראש מפלג צנזורה סנ"צ אבי אביב שלח לי בדואר עותק נייר של הצו וגם עותק סרוק של הצו, גיליתי שמדובר בתמונת הנחזית לצו חיפוש, תמונה שבוצעה בה עריכה גרפית מגמתית. פניתי שוב לבית המשפט השלום בעכו. ביקשתי מבית המשפט להתיר לי לעיין בתיק החקירה ולקבל לידיי את הצו המקורי ולאפשר לי לצלם אותו לא רק במכונת צילום אלא במצלמה דיגיטלית פרטית. הפעם הבקשה הופניתה נגד כל אותם מקומות בהם טען סנ"צ אבי אביב נמצא הצו: לשכת תביעות גליל של משטרת עכו, לשכת תביעות של משטרת חיפה ופרקליטות מחוז חיפה. מפלג צנזורה (יאח"ה) הוכנס כמשיב פורמלי בלבד. על הבקשה ענתה פקד נטלי לשם, תובעת מלשכת תביעות גליל. התברר כי התיק כבר עבר לתביעות לשם הכנתו לכתב אישום או לחילופין לסגירתו בעילה כלשהי. לשכת תביעות גליל התנגדה לתת לי אפשרות לעיין ולצלם את צו החיפוש המקורי בטענה כי עותק הצו כבר נמסר לי. לעניין צילום הצו במצלמה אישית שלי שאביא עימי, טענה לשכת התביעות המשטרתית כי הדבר עלול לשבש את עבודת המשטרה ואני עלול ליצור זיופים מהצו המקורי. שופט בית המשפט השלום בעכו שוב קיבל את בקשתי ואישר לי לגשת ללשכת תביעות גליל ולצלם את הצו המקורי, גם במצלמה פרטית שלי. בש 6555/06, משה הלוי נגד לשכת תביעות גליל החלטה מיום 19/12/2006 של השופט זיאד סאלח verdict20061219.htm הגילוי של שיטת הזיוף המשטרתית ביום 21/12/2006 בשעה 08:30 הגעתי ללשכת התביעות בעכו עם ההחלטה של השופט זיאד סאלח. תיק החקירה הובא על ידי התובעת המשטרתית. היא הוציאה מתוכו את הצו המסויים ומסרה לי אותו לצילום. צילמתי אותו במכונת הצילום במקום וכן צילמתי אותו במצלמה הדיגיטלית שלי. הצו המקורי סיפר את מה שמפלג צנזורה של המשטרה ניסה להסתיר: את השיטה. בש 651/06, שלום תל אביב, משטרת ישראל נ' חסוי צו חיפוש מיום 06/02/2006 חתום לכאורה על ידי השופטת גיליה רביד zav20060206.htm על פי מה שנחזה, הצו עצמו הוא פלט נייר של מכשיר פקס. צידו השמאלי של הנייר מכיל את חותמת הפקס של השולח, התאריך והשעה: תאריך: 6 פברואר 2006 שעה: 10:54 השולח: ISRAEL POLICE מספר הטלפון של השולח: 035555341 מספר רץ של הדף: P.02 כלומר, צו החיפוש הלא חתום שהוכן במפלג עבירות מחשב נשלח לפקס כלשהו בבית המשפט השלום בתל אביב, על ידי מכשיר פקס שנמצא בחדרו של ראש המפלג סנ"צ אבי אביב, או מתוכנת פקס על המחשב שלו שמחובר למודם פקס, זאת בשעה 10:54, כמה דקות לאחר קבלת עותק של עיתון ידיעות אחרונות מאותו היום, שם פורסמה הכתבה על הפוטומונטז' של קראדי. מישהו מהצד השני, כנראה מאיר חיון, קיבל לידיו את פלט הפקס ודאג "להחתים" את השופטת גיליה רביד. יכול להיות שהשופטת רביד חתמה על הדף המוזר בלי להבחין במה היא חותמת, ומצד שני - יכול להיות שהחוקר חיון השתמש בחותמת של השופטת ללא רשותה. חמור יותר אם כל הדבר נעשה במפלג עצמו בלא שהצו נרשם בבית המשפט, או על חשבון צו אחר שכן נרשם תחת המספר בש 651/05. נציבות תלונות הציבור על שופטים: לא קיים צו כזה כאשר העותק של הצו המקורי בידיי, פניתי בתלונה נגד השופטת גיליה רביד. התלונה הוגשה לנציבת תלונות הציבור על שופטים. זאת אחת הדרכים היחידות והיעילות כיום לבדוק האם משטרת ישראל פעלה כדין כאשר מעורב שופט כלשהו באירוע. עורך דין מהנציבות אכן ערך בדיקה. הוא בדק בבית המשפט. הוא ביקש וקיבל תשובה מהשופטת רביד. הוא אפילו פנה למשטרת ישראל שתסביר את מקור הצו לאחר שלא הצליח למצוא עותק שלו במזכירות בית המשפט השלום בתל אביב. על פי החוק, כל צו חיפוש שנמסר לבית המשפט, עותק שלו נשמר בארכיון. בזמן הבדיקה שהתרחשה בחודש ינואר 2007, המשטרה החליטה שהיא משבשת את החקירה של הנציבות ומכינה עצמה לעתיד למקרה שתשמע טענה על שימוש בצו מפוברק כדי לתפור תיק פלילי לאזרח ולנסות לתפוס את המחשב שלו בדרך לא חוקית. ככה, ביום 18/01/2007 פנה חוקר ממפלג צנזורה, רועי בן חיים, וביקש במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, להמשיך ולהחזיק בדיסק שנתפס בפרשה אחרת (פרשת אלף של חיים רמון), וזאת על סמך חומרים חדשים שנתפסו במחשב, בעיקר נגד אנשי ציבור שעברו פוטומונטז' נאצי כלשהו. ביום 23/01/2007 שחררה נציבת תלונות הציבור על שופטים, הגב' טובה שטרסברג כהן, את חוות דעתה ואת עיקרי בדיקתה. על פי חוות הדעת, השופטת גיליה רביד מעולם לא חתמה על צו חיפוש שכזה, בטח לא בצורה כפי שהוא נחזה להיות. מנגד, בבית המשפט השלום בתל אביב, אין זכר לעותק חתום של צו החיפוש. תלונה 5/07, משה הלוי נ' השופטת גיליה רביד חוות דעת מיום 23/01/2007, של הנציבה טובה שטרסברג כהן verdict20070123.htm מסקנה: משטרת ישראל ומפלג עבירות מחשב זייפו צו חיפוש כדי לתפוס מחשב של חשוד. הם אף הגיעו לביתו ולמזלו של הקורבן הוא לא נמצא באותה שעה בסביבה. ידיד המכיר את נוהלי משטרת ישראל הסביר כי אינו מאמין שחוקרי מפלג צנזורה זייפו צו כדי לתפוס מחשב של חשוד. לטענתו ולפי דעתו, השופטת גיליה רביד חתמה בלאנקו בלי לדעת על מה היא חותמת, וכשעניין זה הגיעה לפתחה על ידי נציבת תלונות הציבור על שופטים, היא התנערה מחתימתה. למזלה, אין עותקים חתומים במזכירות (ככה זה שצו חיפוש נשלח בפקס ללא קופי כמו בטופס הצו המקורי). בין אם זה נכון או לא, מבחינת שיטת המשפט הישראלית, אם שופטת מסרה גירסה מול שוטר שמסר גירסה, האמת היחסית של השופטת הרבה יותר חזקה מהאמת היחסית של השוטר. בעולם הדיגיטלי 0 הוא שקר מוחלט ו 1 היא אמת מוחלטת. בעולם האנלוגי קיים סולם ערכים מפורט יותר. בסולם הערכים של האמת והשקר במשפט הפלילי, שקר של שופטת הרבה יותר קרוב לאמת המוחלטת מאשר שקר של קצין משטרה. סולם הערכים של האמת והשקר בעולם המשפט הפלילי: הציון מייצג את מידת הקירוב של הגירסה לאמת המוחלטת. ציון 1.0 : אמת מוחלטת ציון 0.9 : גירסה של שופט עליון ציון 0.8 : גירסה של שופט מחוזי ציון 0.7 : גירסה של שופט שלום ציון 0.6 : גירסה שנובעת מראייה מפוברקת ציון 0.5 : גירסה של קצין משטרה ציון 0.4 : גירסה של שוטר שאינו קצין ציון 0.3 : גירסה של עד שאינו שוטר ציון 0.2 : גירסה של עורך דין שמייצג את החשוד ציון 0.1 : גירסה של החשוד ציון 0.0 : שקר מוחלט כלומר, הגירסה של השופטת גיליה רביד ניצחה את הגירסה של משטרת ישראל. והמסקנה של האלגוריתם מאוד פשוטה: צו החיפוש זוייף. משטרת ישראל זייפה צו חיפוש כדי לתפוס מחשב של גולש אינטרנט. מה שצריך להוכיח, הוכח. איך אומרים במתימטיקה? מ.ש.ל. החלטה תמוהה בדלתיים סגורות ביום 18/01/2007 ניתנה החלטה של השופט אברהם הימן מבית המשפט השלום בראשון לציון. ההחלטה ניתנה בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד. ההחלטה מתירה למפלג צנזורה להמשיך ולהחזיק דיסק קשיח שנתפס זה מכבר בפרשה אחרת, לאחר שלדברי המשטרה נמצאו בו תמונות בהם נראים אנשי ציבור בפוטומונטז'ים שהחמורים בהם מכילים צלבי קרס וסממנים נאציים (למשל שפם מקוצץ או מוצר גרמני). בחלק מהתמונות נראים אנשי ציבור בפוזות מגוחכות. הטעם להחלטה: עולה חשד סביר שהחשוד מתכוון לעבור עבירות שעניינן העלבת עובדי ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין התשל"ז 1977. ההחלטה לא מפרטת האם הדברים פורסמו בעבר והיכן. בש 6626/06, שלום ראשון לציון, משטרת ישראל נ' משה הלוי החלטה בדלתיים סגורות מיום 18/01/2007, של השופט אברהם הימן verdict20070118.htm ההחלטה עצמה ניתנה מתוקף סעיף 24(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש) התשכ"ט 1969, הקובעת כי אם נמצא בזמן חיפוש חפץ שלא הוזכר בצו החיפוש המקורי ויש יסוד סביר להניח שנעברה או שמתכוונים לעבור עבירה באותו חפץ, יש להביא את החפץ לפני בית המשפט ובית המשפט יחליט מה ייעשה בו. ההחלטה, מבחינה משפטית היא שגויה. מכיוון שהחפץ הוא דיסק קשיח וחומר מחשב שהוזכרו בצו החיפוש המקורי (ללא פירוט הקבצים הספציפיים המבוקשים), ולכן אם בכלל פונים לבית המשפט כדי להמשיך להחזיק בדיסק הקשיח, יש לעשות זאת לפי סעיף 32(ב) ולהזמין את בעל הדיסק או החשוד כדי שישמיע טענותיו בנושא. בכל מקרה, החלטת השופט הימן פג תוקפה, מאחר והחלטה על תפיסת חומר מחשב יכולה להינתן ל 30 יום בלבד, וזאת לפי סעיף 32(ב1) לפקודה, סעיף שנוסף בתיקון מספר 2 בשנת 2005. למרות זאת, עדיין חל איסור פרסום על ההחלטה התמוהה, מאחר וניתנה בדלתיים סגורות. על ההחלטה למדתי מתשובת פרקליטות המדינה לתיק שמתנהל בענייני בבית המשפט העליון (רעפ 770/07). הסרת צו איסור הפרסום אני ועו"ד גוטמן לא השלמנו עם איסור הפרסום, ועוד יותר לא עם ההחלטה השערוריתית, בלשון המעטה, הנושאת את הכותרת "דלתיים סגורות", מה שמונע פרסום פומבי של ההחלטה בכלי התקשורת. ביום 27/03/2007 פניתי לבית המשפט השלום בראשון לציון וביקשתי בכתב מהשופט הימן לפתוח דלתות ולהתיר את פרסום ההחלטה. השופט הימן קבע דיון במעמד הצדדים. ביום 14/05/2007 נערך דיון בבקשה. הדיון נערך בדלתיים סגורות כאשר נוכחים אחרים באולם נזרקו החוצה. רק אני ועו"ד בועז גוטמן וידיד שלי (שהגיע כהכנה לחתום עליי ערבות צד ג' אם אעצר) ופקד ניר אלקבץ ועוד שלושה בלשי משטרה שבאו לעצור אותי, ישבנו באולם הקטן שבו נמצאים כמובן גם השופט הימן והקלדנית שלא טרחה לתעד את שמה בפרוטוקול כמקובל כיום. פקד אלקבץ, נציג הצנזור המפלגתי, כנראה לא ידע שההחלטה בדלתיים סגורות כבר נמצאת בידי ובידי עו"ד גוטמן ושזו הוגשה בהליך פומבי בבית המשפט העליון, ביקש מבית המשפט שלא להתיר פרסומה ברבים, אלא לתת אפשרות לעיין בלבד. את בקשתו נימק בכך שאני לא מגיע לחקירה למרות שהוזמנתי. עו"ד גוטמן הסביר לבית המשפט כי אינו צריך טובות מהמשטרה וכי ההחלטה שניתנה בדלתיים סגורות כבר מצוייה בידיו לאחר שזו הוגשה בתשובה המדינה בהליך פומבי בבית המשפט העליון. בשלב השני הסביר עו"ד גוטמן את הפן המשפטי לפתיחת הדלתיים וצירף לטענותיו פסקי דין שהוכנו מבעוד מועד. עו"ד גוטמן הסביר כי אין מדובר בנושא חדש שמצדיק איסור פרסום, אלא מדובר בנושא שנחקרתי עליו בשנת 2006, ואילו העתק הדיסק הקשיח שבו נמצאו הראיות "החדשות", נמצא כבר בידיי. נציג המשטרה הסביר כי המשטרה "רוצה לתת לחשוד הזדמנות לחזור על גירסתו". במילים שלי: המשטרה רוצה לתת לעצמה הזדמנות לתקן את שגיאותיה שהתחילו עם צו חיפוש מזוייף. חלק מהדיון לא תועד בפרוטוקול והתקיים בעל פה. באותו דיון שוכנע נציג המשטרה על ידי בית המשפט להתיר פרסום ההחלטה ברבים. קטע ממש לא נעים, כי כמו שנראו פניו של פקד אלקבץ, למפלג צנזורה כנראה עומדת להיות בעיה ציבורית עם ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד ובאה לחפות על זיוף. בסיום הדיון, ביקשה המשטרה מבית המשפט שיורה לי להגיע לחקירה. לצורך הפרוטוקול בלבד, אמרתי שאני מסרב להגיע לחקירה, למרות שידעתי שהנה אוטוטו, שלושה בלשים שהובאו מבעוד מועד, עומדים לשים את ידיי עליי ולעכב אותי כדין. בית המשפט סירב לבקשת המשטרה להורות לי להגיע לחקירה. בית המשפט רמז לפקד אלקבץ להשתמש בחקיקה הקיימת בסדרי הדין הפלילי. בהחלטה החדשה קבע בית המשפט על הסרת איסור הפרסום על ההחלטה מיום 18/01/2007. חקירה נוספת על נסיון להעליב עובדי ציבור בסיום הדיון, כדי שיהיה לי ולנוכחים ברור, צעק פקד אלקבץ בנוכחות משמר בתי המשפט "אתה מעוכב לחקירה". בליווי שלושה בלשים צעירים וחסונים, הובלתי בניידת משטרה קטנה וסמויה היישר לרחוב רזיאל 9 בבת ים. בכניסה למפלג עמדו והביטו בי כל החוקרים לדורותיהם. אני לא הוצאתי מילה ולא דיברתי. אחד מהם שניסה לומר "מה נשמע הלמו" לא זכה לתשובה. לא בגלל שאני לא מחבב אותו, אלא בגלל שאלה כללי המשחק שלי כשאני מגיע לחקירה: לא אוכל, לא שותה, לא אומר שלום. הושבתי למספר דקות בחדר צדדי כדי שהחוקר יתארגן על החקירה. לאחר שהתארגן, הוכנסתי לחדרו ביחד עם בלש שישמור עליי כל משך החקירה כדי שלא אתקוף את פקד אלקבץ באיזו בדיחה שנונה. לפני החקירה ביקש פקד אלקבץ לערוך עליי חיפוש. הסברתי שעל פי החוק, אדם שרק מעוכב ואינו עצור, לא ניתן לערוך עליו חיפוש ללא הסכמתו. פקד אלקבץ הסביר כי מותר לו לחפש אצלי כלי תקיפה. יכולתי לסרב ולהסביר את סירובי בכך שכבר נבדקתי ביסודיות בבית המשפט השלום בראשון לציון, אבל ויתרתי. ממילא אמצעי ההקלטה והתיעוד של היום לא יכולים להחשף בחיפוש פשוט על ידי שוטר ואין לי כל כוונה לתקוף את השוטרים המודאגים. כל נגן MP3 מודרני יכול להיכנס לחור של התחת או להסתתר בין האשכים מבלי שיתגלה בחיפוש חיצוני. לרוב, אני זוכר את החקירה בעל פה, ולעיתים אני אפילו ממלא לעצמי זכ"ד אישי כדי שאזכור על מה נחקרתי. זכ"ד בעגה המשטרתית הוא כתיבת דו"ח זכרון דברים על ידי החוקר, כדי שלדברים שהוחלפו בעל פה יהיה קיים תיעוד. החוקרים פשוט חוששים שאם חלילה אקליט, אפיץ את ההקלטה ברבים ואגרום שוב אי נחת משטרתי לממונים עליהם. הראיה המרכזית החדשה נגדי היתה תמונה מקורית של המפכ"ל קראדי, הפעם בלי סממנים נאציים. מדובר בתמונה שפורסמה בעבר באתר משטרת ישראל על ידי דוברות המשטרה. על פי כיוון החשיבה החקירתי, אם אצל אדם נתפסים על הדיסק הקשיח גם תמונת מקור וגם תמונת פוטומוטז', הרי זו הוכחה שאותו אדם יצר את התמונה האסורה. הסברתי את מקורות התמונה וגם הסברתי שזה לא מוכיח שאני יצרתי את התמונה. הסברתי שאת שתי התמונות הורדתי מהאינטרנט, את הראשונה מאתר המשטרה ואת השניה מאימייל שקיבלתי. הסברתי גם שלא ברור לי מדוע אני נחקר על טענה נסיבתית כאשר כל חומר המחשב שנתפס מלבד הדיסק הקשיח, כבר הוחזר לי. הגרפיקאים והמשפטנים מבין הקוראים יבינו מה שלא מבינים חוקרי המשטרה: כדי להוכיח שאדם יצר תמונה ושהוא היוצר המקורי שלה, הוא חייב להציג הוכחה לתהליך יצירתה של התמונה. למשל קבצי מקור שהם למשל קבצי תוכנת פוטושופ בהם קיימים שכבות נתונים הכוללים תיעוד טקסטואלי. על שאר התמונות בתדפיס בן 30 דפים שהוצג לבית המשפט לא נחקרתי, מכיוון שלטענת המשטרה, היא "אינה יודעת האם פורסמו באינטרנט האם לאו". טענה שאולי נטענה כדי שלא אבין את המטרה האמיתית של התדפיס המלא. אותו תדפיס עם תמונות פוטומונטז' שונות שנתפסו על הדיסק שלי. חלק מהתמונות כוללות תמונת מקור ותמונת פוטומונטז'. ככל הנראה, המטרה בתדפיס בן 30 הדפים הוא לצורך האישום. אם יוגש כתב אישום על התמונה של קראדי, התדפיס ישמש כראיה מחזקת לטענת המשטרה שאני יוצר תמונות פוטומונטז' בזמני הפרטי ואני זה שיצרתי את התמונה של קראדי. התדפיס והתמונות האחרות הם כנראה "המחשבה הפלילית" הדרושה לצורך הוכחת העבירה. בין התמונות שנמצאו חשודות: ראש יאח"ה לשעבר מירי גולן עם מצנפת של דרדס על ראשה; חשוד בשם הלמו כשלראשו כובע של שוטר; סמל משטרה שנמצא בספרית קבצים מבזים; קריקטורה של שוטר עם שפם, גבות וזקן עבותים כאשר במציאות אין לו כאלה; תמונות של ראשי המשטר הנאצי במלחמת העולם השניה; תמונה אמיתית של כדים מהודו עם סמל הסוואסטיקה (צלב קרס) שממנו שאב היטלר את הרעיון לסמל הנאצי; צ'רלי צ'פלין בקטעים מסרטו "הדיקטטור הגדול"; עמיר פרץ עם שפם מקוצץ; עמיר פרץ עם שפם עבות אמיתי; סריקה של כתבה נגד המשטרה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות; לפי הקבצים והתמונות שהודפסו על תוצרי יערות הגשם של ברזיל, ניכר כי הרבה קבצים לא הודפסו, או שכן הודפסו אך הוסתרו ממני: תמונות של חוקרי מפלג עבירות מחשב לדורותיהם; תמונות של מחשבים מפורקים; סריקה של כתבה מתוך עיתון ידיעות אחרונות בה נטען כי ראש המפלג אבי אביב הורשע בעבר בהטרדות מיניות; כתבות סרוקות אחרות של בוקי נאה ודודי נסים על משטרת ישראל; סריקה של כתבות על עברייני מחשב שהורשעו; תמונות של אנשים שאני בקשר איתם; מודעות אבל של משטרת עכו. הבה נבין את הראש המשטרתי: אמנים אינם מסתובבים בין אמנים אחרים ואינם מקבלים חומרים שאחרים יצרו. סופר שנמצא טקסט מסויים על הדיסק הקשיח שלו ביחד עם קובץ ריק, הוא זה שחשוד בכתיבתו; מאייר שנמצא איור על הדיסק הקשיח שלו ביחד עם ערכת צבעים ודף ריק, הוא זה שחשוד באיורו; מוסיקאי שנמצא קובץ מוסיקה על הדיסק הקשיח שלו ביחד עם סמפלים, הוא זה שחשוד ביצירתו; גרפיקאי פוטומונטז'ים שנמצא קובץ תמונה על הדיסק הקשיח שלו ביחד עם תמונת מקור, הוא זה שחשוד בהכנת הפוטומונטז'. אגב, מנסיוני הנרחב בקריאת פסקי דין, אפילו נאשמים החשודים כמחבלי חמאס בגלל חומרים שונים שנתפסו על המחשב שלהם, אינם מורשעים בחברות בארגון האסור. אפילו על עצם החזקת החומרים על הדיסק הם לא מורשעים. בסיום החקירה הקצרה שוחררתי לנפשי, לא לפני שדבריי עברו הגהה ובדיקה מקיפה של חוקר אחר, שכנראה זה התיק שלו, אבל רצה להימנע מהעימות איתי בחקירה בגלל משהו קודם שספג ממני. החל עידן פשעי המחשבה במדינת ישראל של שנת 2007 החל עידן פשעי המחשבה. חבר הכנסת מיכאל איתן התבטא פעם בדיון בכנסת ואמר שהמחשב הוא הרחבה של המוח האנושי. אמר וצדק. היום, אם חלילה נתפס דיסק קשיח שלכם ובו נמצאים המחשבות שלכם שלא פורסמו מעולם, זו ראיה מספקת לפגוע בכם בהליכים פליליים מקדמיים שבהם חזות הכל הם ראיות לכאורה. אולי רחוקה הדרך מכתבי אישום בנושא, אבל די בהליכי חיפוש ומעצר כדי לגרום לשופט שלום לקבל החלטה תקדימית הנוגעת לסוג עבירה חדש שעניינו "נסיון להעליב עובד ציבור". בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", גיבור העלילה וינסטון מעולם לא הורשע בעבירה. הוא רק נחקר בצורה אגרסיבית על פשעי מחשבה כשנתפס חולק אותם עם חברתו מול מסך טלסקרין מוסתר היטב בקיר. בעידן האינטרנט, מסך הטלסקין מוסתר היטב במרחבי הסייברספייס על ידי מפלג צנזורה. אם חלילה המחשב שלכם ייתפס על ידי המשטר, קחו בחשבון שבתי המשפט בישראל יתנו מעמד למחשבות אסורות אחרות שלכם גם אם אין להם קשר לעבירה הראשונה. אם אתם חושבים שכל השוטרים הם מנייקים, היזהרו מלהקליד את זה במעבד תמלילים. במדינת ישראל גירסת 2007, החל עידן פשעי המחשב/ה. בש 6626/06, שלום ראשון לציון, משטרת ישראל נ' משה הלוי פרטוקול דיון מיום 14/05/2007, של השופט אברהם הימן הסרת איסור פרסום על החלטה קודמת protocol20070514.htm החלטה בדלתיים סגורות מיום 18/01/2007, של השופט אברהם הימן verdict20070118.htm