עדכון אחרון: 8 מאי 2004 | שלח
לי מכתב | צפה בספר האורחים | חתום בספר האורחים | אודות
חדר המידע | דף ראשי
|
|
|
|
|
|
צבא ההגנה על התחת 08/05/2004 | חדר המידע | משה הלוי halemo ביום 9 מאי 2004, בל"ג בעומר התשס"ד, יערך יום הוקרה למערך
המילואים. מדינת ישראל מתכוונת להפוך את ל"ג בעומר ליום הוקרה קבוע למערך
המילואים במדינת ישראל. הסיפור הבא ינסה להסביר שלא צריך יום הוקרה כזה, אלא
צריך לשנות את המערכת הצבאית כולה. את הקרשים של ל"ג בעומר, צבא ההגנה
לישראל צריך לקבל בראש. ~ מבוא ~
בחודש פברואר 1989 התגייסתי לשירות צבאי. לאחר טירונות כלל צהלי"ת
(רובאי 2) של חודש ימים וקורס מקצועי בבית הספר הטכני של חיל האוויר במשך כחצי
שנה, שובצתי כטכנאי קשר קרקעי בבסיס חיל האוויר ברמת דוד ("כנף 1"). במהלך שירותי הצבאי קיבלתי תעודת הצטיינות, תעודת הערכה ופרס ייעול על
הצעה שהגשתי. שיא פעילותי היתה בעת מלחמת המפרץ הראשונה בינואר 1991. הכושר
המבצעי והטכני נמדד לראשונה בזמן אמת. לאחר שירות של שנת קבע אחת, השתחררתי
בפברואר 1993 בדרגת סמל ראשון (סמ"ר). את המילואים עשיתי תחילה באבטחת בסיס רמת דוד כרובאי 2. בהמשך הועברתי
בצורה רשמית לגדוד האבטחה ההיקפי של הבסיס, גדוד 930. עברתי קורס רובאי 3.
בהמשך, במשך שנתיים (חודש בכל שנה), עברתי קורס מ"כים (מפקדי כיתות). את שירות המילואים שלי עשיתי ללא בעיות, למרות שזה לפעמים פגע בעבודה
ובלימודים באוניברסיטה. אף פעם לא היו לי בעיות משמעת עם הצבא. טחנתי שמירות, עשיתי ימי מילואים,
מילאתי פקודות. המשבר החל כאשר עברתי פציעה ברגל בעקבות משחק כדורסל. הפציעה
תועדה במסמכים על ידי אורטופדיה, צילומים, סריקות עצם במכשירים הרפואיים הכי
מתקדמים שיש וחתימה של רופאים אורתופדים מוסמכים. צה"ל ופרחי הרפואה שלו סירבו להכיר בזה. מבחינתם הייתי בשר תותחים
שלא צריך להתחשב בבעיותיו הרפואיות. צה"ל ראה בי כשיר לפעילות מבצעית. ואם לא די בכך, צה"ל לא התחשב במצבי הכלכלי הקשה שהחל בינואר 2001
עת פוטרתי מעבודתי. מבחינת הצבא, המילואימניק חסר ההכנסה, צריך לשלם מכיסו את
הנסיעות לבסיס ואת עלות שירות המילואים שלו. זה סיפור על שבר בין אדם למערכת. זהו סיפור על מערכת אטומה שעושה טעויות
ועוברת על חוקים שהיא בעצמה כתבה ומחויבת לפעול על פיהם. זה סיפור על פקודות
מטכ"ל שהפקידות הצבאית שמה עליהן זין קצוץ, אם זה לטובת החייל. זה סיפור על
חוק דרקוני שנחקק בשנת 1955 והפך את מדינת ישראל לחצי דיקטטורה פאשיסטית צבאית:
חוק השיפוט הצבאי שעל פיו ישפטו בני חורין ואזרחים קשיי יום במחנות ריכוז צבאיים. משפט בצה"ל? נקרא לזה תהליך הוצאה להורג (או כניסה למחבוש) ללא זכות
להתגונן. כשיש למילואימניק הגנה נאותה, הצבא מתחיל לכסות את עצמו, לסלף, להסתיר
ולהפוך את הקערה על פיה. אף מילואימניק לא ייצא צודק מול שלטונות הצבא. אף פעם.
ישועתו תוכל לבוא לו מבתי המשפט האזרחיים. אולי מבית המשפט העליון. אבל גם זה
במידה. באזרחות צריך כסף, עורכי דין, רצון להתמודד שנים ארוכות ויכולת התמדה.
בתי המשפט האזרחיים בישראל לא מוכנים תמיד להתמודד עם חייל המילואים הקטן כל עוד
לא "מיצה" את כל הדרכים האחרות שיש לו מול הצבא. קרי: מוסדות השיפוט
הצבאיים הידועים לשמצה. הם האנשים, הם אנשי צבא הקבע, הם חיילי צבא ההגנה על התחת. אנשי קבע שאף
פעם לא עושים מילואים. הם האדונים. כל השאר שמגיעים מהאזרחות, הם חוטבי העצים
ושואבי המים. ככה זה. זה הצבא. זאת המדינה. אילו החוקים. חונטה צבאית בקבע קובעת
את סדר יומו של האזרח הקטן שמנסה להתפרנס ולהתקדם קצת בחיים. זה סיפור אמיתי שקרה: על התעמרות, על פאשלה צבאית, על עריקות שלא היתה,
על תחינה ותכתובת ענפה, על משטרה צבאית, על מעצר, על כליאה, על כלא שש. על משפט
צבאי שלא היה מבייש אף צבא של ארגון מחבלים. זה סיפור על שחרור מהיר של חף מפשע
שנמצא אשם בעריקות, אבל לא יישב על זה יותר מיומיים כי יש גבול לכל תעלול. יש
גבול לכל כיסוי תחת. יש גבול למה שהדעת סובלת. המפתח לשחרור המהיר מהכלא הצבאי הוא לדעת להתמודד בנחרצות עם המערכת
הדרקונית זאת. הנה סיפור אמיתי שקרה. ~ רקע ~
ביום ראשון, 12 ינואר 2003, נסעתי לבסיס האם של משרד הקישור שלי בבסיס
חיל האוויר ברמת דוד, המטפל בי כמילואימניק מזה כ 12 שנה. הסיבה לנסיעתי לבסיס,
היא בגלל מכתב שקיבלתי המציין כי אני נחשב כנפקד משירות מילואים. על מנת לברר עניינים עם משרד הקישור, תיאמתי מראש את בואי למשרד עם קצין
הקישור, רס"ב אליהו. קבעתי עם משרד הקישור שאגיע ביום ראשון, 12 ינואר
2003. התיאום בוצע ביום חמישי, 9 ינואר 2003, בשעות הצהריים בשיחה טלפונית. משרד הקישור נמצא בבסיס של חיל האוויר בו ממוקמות טייסות טיסה, וכבסיס
כזה, לא לכל אחד יש אישור כניסה לבסיס, גם לא לחיילים אחרים בצה"ל. בשער
הבסיס, כמו בכל בסיס חיל אוויר אחר, ממוקם משרד בטחון שדה, כאשר בכניסה בשערי
הבסיס, קיים חלון בו יושבים חייל או חיילת, בדרך כלל חיילים צעירים בשירות חובה.
תפקידם לבדוק את התעודות המזהות של הנכנסים, ולספק אישורי כניסה שונים בהתאם. בשעה 11:30 הגעתי לשער הבסיס, ולאחר המתנה בתור קצר שהשתרך מול החלון,
פניתי לחייל חובה בדרגת רב"ט, ואמרתי לו שאני חייל מילואים של הבסיס, ומשרד
הקישור הזמין אותי. החייל, אדיש בהתנהגותו, אמר לי שאני צריך להתקשר למשרד הקישור. ביקשתי
ממנו להתקשר, כי הוא זה שצריך לקבל את האישור לכניסתי, כך היה תמיד מאז שאני
זוכר את עצמי כחייל בבסיס, הן בסדיר והן במילואים. מאחוריי לא היו אנשים אחרים.
אני הייתי אחרון בתור. ביקשתי מאותו חייל שיתקשר למשרד קישור וישאל שם עליי. נתתי לו את שמי
ואפילו נתתי לו את התעודה המזהה, אך הוא סירב לקחת אותה ואמר לי בחוצפה שהוא
איננו המזכירה שלי. בינתיים, הגיעו עוד אנשים שביקשו לקבל שירות, ועל מנת לא לעכב אותם,
פיניתי את מקומי ונתתי להם לטפל בענייניהם. לא רציתי לעכב אותם. לאחר שסיימו,
פניתי שוב לחייל ואמרתי לו שזה תפקידו לאשר לי כניסה, ואני אעמוד ליד החלון עד
שהוא יאשר לי כניסה לבסיס. החייל, רב"ט חצוף, אמר לי שאני יכול לעמוד עד
מחר, וזה לא מעניין אותו. הוא לא המזכירה שלי. לקחתי את הטלפון שהיה ליד החלון והעברתי אותו לשולחנו מאחורי החלון, מן
שולחן כזה שמחובר לקיר עם ברגים. החייל ראה בכך כנראה השגת גבול. הוא קם מכיסאו,
והלך לקרוא למ"ע (מנהל עבודה) של אגף בטחון שדה, רס"ר אשר, אשר מייד
כשראה אותי, החליט לומר לי שמעתה הוא אינו מאשר לי כניסה לבסיס, ועדיף שאני אלך
הביתה. מופתע מהדברים שהוא אמר לי, ונפגע עד עמקי נשמתי על כך שאיש קבע שאינו
קשור אליי, ותפקידו היה רק לראות את תעודתי ולאשר לי כניסה לבסיס, אמרתי לו
בכעס: "מי אתה שתחליט אם אני אכנס למשרד הקישור? תגיד לי מי? אתה כולה צריך
לראות תעודה ולאשר לי כניסה. מה אתה מנסה לשחק אותה?". משרד בטחון שדה נעלב
מאותו רגע, כשמפקדת גף בטחון שדה, קצינה צעירה בשם הילה בעלת דרגת סרן
עדה לדבריי, היא פנתה למשרדה שבמעמקי אותו משרד, והחלה לבצע מספר שיחות טלפון
נרגשות מול גורמים שונים בבסיס. אותה שיחת טלפון פשוטה שמשרד בטחון שדה היה צריך
לבצע כבר בתחילת פנייתי, בוצעה כעת בצורה נרגשת מול רס"ר הבסיס, האחראי על
המשמעת, וכן מול מפקד גף התגוננות קרקעית, המפקד בפועל של משרד הקישור שאליו אני
שייך כחייל מילואים. לאחר כחמש דקות המתנה, מגיע בחריקת בלמים לשער הבסיס מהצד הפנימי, רכב
ובו בחור צעיר, סרן בדרגתו, ועמו גם אדם בעל דרגת רב סרן. הבחור הצעיר, נראה די נלהב, צועק בדרך אליי שהוא הסגן של סמי, מפקד הגדוד
אליו אני שייך, וכי גם הוא מילואימניק. הבחור, שמו שי, יצא משער הבסיס אליי, תוך
הדגשה שהוא אכן מילואימניק כמוני והוא מבקש לדעת מה היא הבעיה שלי. הסברתי לו שאני מבקש להיכנס, כי הוזמנתי ע"י משרד הקישור ומשרד
בטחון שדה מונע זאת ממני. ככל הנראה, וכפי שהתברר לי מאוחר יותר, סרן הילה,
הקצינה ממשרד בטחון שדה, די נבהלה מ"עזות המצח" שלי וסיפרה שקרים
למספר גורמים בבסיס. סרן שי הודיע לי שאני לא נכנס לבסיס ואני יכול ללכת הביתה. מכיוון שהוא
סיפר לי שהוא מילואימניק כמוני, השבתי לו "מי אתה שתחליט את זה?". חבר
של שי, רב סרן בדרגתו, שהגיע עם שי לשער, קרא לו לשוב לרכב ולהסתלק משם. שניהם
לקחו את רגליו ונסעו בחזרה לבסיס. רס"ר המשמעת של הבסיס מגיע
לאחר כ 10 דקות נוספות, הגיע רכב רס"ר הבסיס, ביחד עם מש"ק משמעת
צעיר, ניגש לחלון משרד בטחון שדה ושאל היכן נמצא האזרח. החייל בחלון הצביע עליי.
רס"ר הבסיס פנה אליי ואמר לי שהוא בא לעצור אותי. הסברתי לו שאני אזרח, אני
כעת מחוץ לתחום השיפוט של הבסיס ואין לו זכות לעצור אותי. שאלתי אותו מדוע הוא
צריך לעצור אותי, והוא טען שאמרו לו שהפרעתי ונתתי מכות לאנשים. הפניתי אותו
לחיילי הש"ג על מנת שישאל אותם האם היו מכות בכלל, וכי לדעתי סתם עבדו עליו
בטלפון. הרס"ר הסביר לי שברגע שכף רגלי דורכת בבסיס, אני נעצר ומובל למעצר
בבסיס ולשיפוט מהיר. לי זה הספיק. במוחי התחלתי
לחשוב האם שווה לי להיכנס לבסיס שבו שירתתי 12 שנה בסדיר, קבע ומילואים, והאם
להיעצר הלא עוול בכפי בגלל גחמה של חייל קבע פגוע כלשהו שלא רגיל שפונים אליו
בצורה קורקטית. המתנתי ביחד עם רס"ר המשמעת כמספר דקות, עד שהוא הבין בעצמו
שמישהו עבד עליו, ולא היו מכות וגם לא התפרעות, ואין לו הצדקה להמתין לי יותר
מדיי. הוא ככל הנראה עסוק מעל הראש בלתפוס חיילים בסדיר בלי נעל מצוחצחת או
בגבות לא מגולחות, ויש לו יותר דברים חשובים לעשות. הרס"ר ומש"ק המשמעת שלו חזרו לרכבם, התניעו ונסעו בחזרה.
בינתיים, אני המתנתי לאישור כניסה של החיילים במשרד בטחון שדה, אך זה בושש לבוא.
ניכר כי עשו דין לעצמם, והחליטו למנוע ממני את הכניסה לבסיס בכל מחיר, גם אם
הכניסה שלי היא מוצדקת ומתואמת ואני חייל מילואים שמשרת 12 שנה באבטחת הבסיס. לאחר כ 45 דקות של המתנה, פתח את החלון השני רס"ר אשר, מ"ע
בטחון שדה, ובנימה מתנשאת אמר לי שאני יכול ללכת הביתה, כי כל עוד זה תלוי בו,
אני אף פעם לא ייכנס לבסיס. שאלתי אותו שוב מי הוא ולמה הוא חושב את עצמו, ושיסביר לי איזו עבירה
עשיתי שכך הוא מונע ממני את הכניסה למשרד הקישור. רס"ר אשר טען שהתנהגותי
היתה "התנהגות שאינה הולמת אזרח". העבירה של "התנהגות שאינה
הולמת אזרח" אינה מוכרת לי, ואני בספק אם היא קיימת בספר החוקים של מדינת
ישראל. בחוק השיפוט הצבאי קיימת עבירה של "התנהגות שאינה הולמת חייל"
(סעיף 130 לחוק), אבל אף פעם לא שמעתי על את המילה "אזרח" משורבבת
לחוק שכזה. בינתיים צלצלתי לידידי, עורך הדין שלי, שהורה לי לבצע מספר פעולות על מנת
שאם ינסו לטייח את המקרה, זה לא יצלח להם וידי תהיה על העליונה. בשעה 13:30 החלטתי לחזור הביתה, מאוכזב ביותר מכל הסיטואציה הבלתי
הגיונית הזו, בו בזמן שאני נחשב על פי משרד הקישור כחייל מילואים ניפקד ללא כל
הצדקה, וכך בגחמה של אנשי קבע בעלי אגו מפותח, נמנעת ממני הכניסה לבסיס. החזרה הביתה
בשעה 15:00, הגעתי לביתי, והחלטתי לבצע שתי שיחות טלפון על מנת לתעד
דברים כדי שבהמשך צה"ל לא יוכל לטייח את מקרה ההתעמרות הזה בחייל מילואים. שיחה ראשונה שביצעתי היתה עם רס"ב אליהו, קצין הקישור של היחידה
אליה אני שייך. בשיחה סיפר לי אליהו כי הוא מחכה לדו"ח מיוחד שייצא מגף
בטחון שדה, כי מדובר באירוע חריג, שבו חייל מילואים לא עשה פוצי מוצי לגף בטחון
שדה, אלא דיבר עימם בטון קורקטי מדיי, וזה העליב אותם. הוא הספיק לספר לי שהם אפילו הזמינו משטרה אזרחית על מנת שזו תעצור אותי
על עבירה של "התנהגות לא הולמת של אזרח". יותר משעה שחיכיתי שם, אכן
היתה שם ניידת משטרה בכניסה לבסיס, אבל השוטרים לא התערבו. אליהו הסביר שזו היתה
כנראה ניידת משטרה שלא קשורה לעניין, כי כל יום נכנסות לבסיס ניידות משטרה
לעניינים אחרים. שיחת טלפון שנייה קיימתי עם רס"ר אשר, מ"ע (מנהל עבודה) גף
בטחון שדה, שהסביר לי שוב שעברתי עבירה של "התנהגות שאינה הולמת
אזרח", והם בביטחון שדה החליטו לשלול לי את הכניסה לבסיס. שאלתי את רס"ר אשר האם יש זמן כלשהו שנקבע להשעייתי. רס"ר אשר
עזב למספר דקות את הטלפון, הלך לברר זאת עם אותה קצינה, וחזר אליי עם תשובה שאני
מושעה בינתיים ליום אחד, ואני יכול להגיע למחרת לבסיס ולנסות להיכנס. רס"ר אשר ידע לספר לי שהם נותנים עונשי השעיה אפילו לקבלנים שבאים
לבצע עבודות בבסיס ומי שלא מתנהג יפה, מושעה למספר ימים כעונש, וכך הם מתעמרים
באזרחים סוררים. ~ תכתובת עם גורמי הצבא ~
ביום למחרת, 13 ינואר 2003, החלטתי לכתוב למספר גורמים על מקרה ההתעמרות
המצער ועל שלילת כניסתי לבסיס האם שלי כחייל מילואים. כתבתי את הסיפור במעבד התמלילים במחשב, והדפסתי מספר עותקים. את הסיפור
שלחתי למספר גורמים בצה"ל. הגורם הראשון והחשוב היה מפקד בסיס חיל האוויר רמת דוד. המכתב פוקסס אליו
למשרד בשעה 12:40 באותו היום. הגורם השני היתה קצינת פניות הציבור באגף כוח אדם בצה"ל. גם אליה
נשלח המכתב בפקס. הגורם השלישי היה קצין מילואים ראשי (קמל"ר), נציגם הרשמי לכאורה של
חיילי המילואים בצה"ל. המכתב אליו נשלח בדואר אלקטרוני לכתובת שפרסם ברשת
האינטרנט באתר צה"ל. מכתב לא רשמי נשלח אל נציבות קבילות חיילים, על מנת שאם יקבלו הפניה
מהגורמים הקודמים, יידעו במה המדובר. לא הוגשה כל קובלנה מסודרת לנציב קבילות
חיילים עד לקבלת תשובות מהגורמים הראשונים. לאחר שהתקבלה תכתובת, הוגשה קובלנה
מסודרת. תשובות מקצינת פניות הציבור
ביום 15 ינואר 2003 שלחה סגן אלוף דפנה הראל, קצינת פניות הציבור את
תשובתה הראשונית למכתבי. וכך כתבה: [ציטוט] משה שלום, מאשרת קבלת פנייתך במשרד פניות הציבור בתאריך 13 בינואר 2003. בפנייתך הלנת בגין יחס רס"ר הבסיס וגורמי בטחון השדה
ביחידתך. אבקש לעדכנך כי פנייתך הועברה לבדיקת הגורמים המוסמכים. עם קבלת התייחסותם לא נאחר להשיבך. בברכה, דפנה הראל, סא"ל קצינת פניות הציבור [סוף ציטוט] בהמשך, לאחר שביררה מול מפקד כנף 1 (בסיס חיל האוויר רמת דוד) וקיבלה
נתונים שגויים ומופרכים, הוציאה מכתב עם מסקנותיה. ביום 4 פברואר 2003 נשלח מכתב רשמי. במכתב נזכר מכתב לא קיים מיום 29
ינואר 2003, וכן עובדות מופרכות מן היסוד שקיבלה ב"בירור" שערכה. כך
למשל קבעה כי אני הפכתי שולחן שלמעשה היה מוברג לקיר ונמצא מעברו השני של חלון
הקבלה, דבר שלא היה ולא נברא. כמו כן קבעה כי נקטתי באלימות מילולית כלפי
רס"ר המחנה שלא היה כלל מעורב באירוע, אלא הגיע, בדק ועזב את המקום כשהבין
שעבדו עליו בביטחון שדה. הללו דיווחו על אלימות והתפרעות פיזית שלי. שומרי
הש"ג, חיילים בדרגת סמל, לא תמכו בגירסה זו. כמו כן קבעה כי דין ודברים היו עם השומר בשער ולא כך היא. הדין והדברים
היו עם נציגי גף בטחון שדה בלבד שתפקידם לאשר כניסה לכל חיילי המילואים של
הבסיס. וכך כתבה: [ציטוט] משה שלום רב, בהמשך למכתבנו מיום 29 ינואר 2003 אבקש לעדכנך כי פנייתך
נבדקה מול מפקד הכנף. מבדיקתנו עלה כי בתאריך ה 12 ינואר 2003 התייצבת ביחידתך
לצורך הסדרת מעמדך היות והנך נעדר משירות מילואים שלא ברשות. עם הגעתך לשער הבסיס נתבקשת על ידי השומר ליצור קשר עם משרד
הקישור על מנת שתאשר את כניסתך למחנה, אולם אתה סירבת ודרשת מן החייל ליצור קשר
בעצמו עם משרד הקישור ולאשר את כניסתך. משסירב החייל ליצור קשר עם יחידתך, הפכת את השולחן ועליו
הטלפונים בשער המחנה, וכן נקטת באלימות מילולית כלפי מפקדת גף בטחון השדה וכלפי
רס"ר המחנה. לאור התנהגותך נאסרה עליך הכניסה למחנה, אך יחד עם זאת
עודכנתי כי נאמר לך על ידי רס"ר המחנה כי כעת באפשרותך להיכנס למחנה על מנת
להסדיר מעמדך. ממליצה כי תסדיר מעמדך אל מול שלטונות הצבא בהקדם. בברכה, דפנה הראל, סא"ל קצינת פניות הציבור [סוף ציטוט] שיחת טלפון מקצינת בטחון שדה פנייתי אל מפקד בסיס חיל האוויר רמת דוד ואל קצינת פניות הציבור עשתה
כנראה את שלה, והוציאה את גף בטחון שדה מהסתגרותו כלפיי. ביום 19 ינואר 2003 בשעה 10:10 התקשרה לביתי מפקדת גף בטחון שדה, סרן
הילה, שמנעה ממני את הכניסה לבסיס. השיחה עם סרן הילה נסבה על נסיבות המקרה.
הודעתי להילה שהשיחה עימה מוקלטת כמו השיחות האחרות שביצעתי עם רס"ר אשר.
הילה ביקשה לוודא זאת ולהשמיע באוזניה חלק מהשיחה. סירבתי, בעיקר מטעמים טכניים.
תכתובת עם קצין מילואים ראשי
ביום 21 ינואר 2003 נשלח מכתב מקמל"ר (קצין מילואים ראשי).
קמל"ר הסביר שאין זה מתפקידו לטפל בתלונה שכזו וכי קצינת פניות הציבור היא
זו שצריכה לטפל במקרה. וכך כתב: [ציטוט] משה שלום, קיבלנו את פנייתך מתארך 13 בינואר 03 בעניין תקרית והתעמרות בכניסה
לבסיס המילואים. בהנחה כי המתואר בפנייתך נכון ומדוייק, אזי זה מקרה בו קצינת
פניות הציבור צריכה לטפל. מאחר והנך מדווח כנפקד קצינת פניות
הציבור לא תטפל בפניה, ולכן אנו ממליצים כי תסדיר את ענייניך מול משרד הקישור,
ובהקדם. לאחר שתסיים את הטיפול בעניין הנפקדות, ותחליט כי ברצונך
לערוך ברור בנושא, אנו נוודא להעביר לידי ק' פניות הציבור את פנייתך, וכמובן
שנעקוב אחר ברור הדברים. בברכה, אילנית סביניק, רס"ן עוזרת קמל"ר [סוף ציטוט] תשובתו של קצין מילואים לא סיפקה אותי ודי איכזבה אותי. הוא, שקיבל מינוי
על חשבון משלם המסים, עם משרד ועוזרות, אינו מסוגל לדאוג לחייל מילואים שנמצאים
בבעיה שרק חיילי מילואים יכולים להיות בה. בעיה שבה מערכת צבאית בקבע יוצאת כנגד
חייל מילואים ויוצרת לו בעיה אמיתית. החלטתי לשלוח לקמל"ר מכתב תשובה. ביום 27 ינואר 2003 שלחתי בדואר אלקטרוני מכתב. וכך כתבתי: [ציטוט] הנדון: תשובתכם מיום 21 ינואר 2003 א.ג.נ, 1. קיבלתי את תשובתכם בכתב מיום 21 ינואר 2003. 2. לצערי, תשובתכם אינה מספקת אותי. לטעמי, לא טרחתם מספיק על
מנת לברר את כל העובדות מולי ומול הגורמים המתעמרים בי כחייל מילואים ומונעים ממני
את הכניסה לבסיס בו מצוי משרד הקישור ובכך לא נותנים לי הזדמנות לסדר את נושא
הנפקדות מול בעלי התפקידים. 3. כחייל מילואים זה 12 שנה, אני די מאוכזב מכך שקצין מילואים
ראשי מפנה את הטיפול בענייני לגורמים אחרים. אם זה תפקידו של קצין מילואים ראשי,
לנתב תלונות של חיילי מילואים, אז צריך לבטל את התפקיד המיותר הזה, לטעמי. 4. אני עדיין עומד על כך שתלונתי תתברר. ברשותי מספר קלטות
המספקות הוכחה חותכת על כך שגורמים בבסיס רמת דוד בו אני משרת כחייל מילואים,
מתעמרים בי, מונעים את כניסתי לבסיס ומאיימים במעצרי ללא כל הצדקה. 5. במידה והטיפול בענייני אכן ייפסק, הקלטות
"המפלילות" ימצאו את עצמן אצל כתב צבאי או עיתונאי, שישאל שאלות יותר
קשות ויציג את הקמל"ר כאחד שפישל בתפקידו. אינני רוצה בכך, אבל אם לא תהיה
לי ברירה, עקב הבירוקרטיה המיותרת של הפניית התלונה שלי מגורם לגורם, ועקב כך אי
מתן פתרון לבעייתי, אעשה זאת. 6. כולי תקווה שתטפלו בענייני. בכבוד רב, משה הלוי. [סוף ציטוט] ביום 30 ינואר 2003 השיבה לי עוזרת קמל"ר במכתב רגיל שנשלח אל ביתי.
וכך כתבה: [ציטוט] הנדון: פנייתך אל קמל"ר מתאריך 27/1/03 משה שלום, צר לי שזו תחושתך, אך אין זה מתפקידו של קמל"ר לעסוק
בטיפול בפניות פרט. הגופים האמונים על טיפול במקרה של בעיות פרט הנם: מפקדיך,
נציב קבילות חיילים וקצינת פניות הציבור באגף כוח אדם. אנו הפננו את פנייתך לנקח"ל לשם ברור, ובכל מקרה ממליצים
כי תסדיר את עניין העריקות עם משרד הקישור. בברכה, אילנית סביניק, רס"ן עוזרת קמל"ר [סוף ציטוט] תשובה רשמית מבסיס רמת דוד
ביום 3 פברואר 2003 נשלחה אליי תשובת מפקד טייסת תעופה סגן אלוף חן שליטא
בהקשר לפנייתי למפקד הבסיס. מפקד טייסת תעופה ברמת דוד אחראי על משרד הקישור ועל
גף בטחון שדה בבסיס. תחת לוגו בסיס חיל האוויר "כנף 1" (השם הרשמי של בסיס רמת
דוד), כתב סא"ל שליטא את התשובה הבאה: [ציטוט] הנדון: התייחסות לפנייתך מיום 13/01/03 על תקרית והתעמרות
בשער הכנף 1. פנייתך שבנדון התקבלה ביחידה ובעקבותיה בוצע תחקיר מול כל
הגורמים ביחידה השותפים להשתלשלות האירוע. 2. ממסקנות התחקיר עולה שלא נעשתה פעולה בלתי הוגנת כלפיך עם
הגעתך לשער היחידה. 3. עקב התנהגות בלתי הולמת שהפגנת בשער הכנף נשללה ממך הכניסה
ליחידה. 4. כמו כן טיפולך לעריקות משרות מילואים הועבר לגורם המוסמך
בצה"ל. 5. לידיעתך. סגן אלוף חן שליטא מפקד טייסת תעופה [סוף ציטוט] זה המכתב שחיכיתי לו על מנת לפעול בכיוון של נציב קבילות החיילים. המכתב,
שאינו משתמע לשתי פנים, מסביר בבירור על ידי נציגם הבכיר של המתעמרים, כי הם
שללו את כניסתי לבסיס על יסוד "התנהגות בלתי הולמת", מה שאסור להם על
פי פקודות מטכ"ל שעל פיהם פועל הצבא. על פי הפקודות, מי שמוכרז נפקד, תיאם
את בואו ליחידת המילואים שלו וחוזר אליה על מנת להישפט, חובה להכניס אותו לבסיס.
אי הכנסתו על ידי גורם כלשהו היא עבירה צבאית. תלונה רשמית לנציב קבילות חיילים
עם תשובותיהם בכתב של כל הגורמים בצה"ל אליהם פניתי על מנת לסדר את
ענייני, כולל היחידה עצמה ששללה את כניסתי אליה שלא כדין, ניסחתי מכתב, צירפתי
נספחים ושלחתי קובלנה לנציב קבילות חיילים (נקח"ל). ביום 11 פברואר 2003 שלחתי מכתב תלונה רשמי אל נציב קבילות החיילים. תחת הכותרת "התעללות והתעמרות של משרד קישור" תיארתי את מהלך
העניינים וסיפור העלילה, את התכתובות, את ההקלטות שערכתי. וכך כתבתי בין השאר: [ציטוט] 12. מצב דברים זה הוא בלתי נסבל, לא הגיוני, ומעמיד באור
הזרקורים את האמרה הידועה כי "ההגיון נשאר בש"ג" (תרתי משמע).
זכותי וחובתי כחייל מילואים להתייצב במשרד הקישור שזימן אותי, ואף הודעתי
ותיאמתי עמו טלפונית שאני מגיע ומתייצב. 13. מצב דברים זה והפעולה שנקטה יחידת הקישור שמנעה ממני
כניסה כנפקד, וכעת מסווגת אותי כעריק ללא כל הצדקה (סעיף 4 במכתב) הוא בניגוד
לפקודות מטכ"ל. 14. יחידת הקישור עברה עבירה ולא פעלה על פי פקודת מטכ"ל
31.0522, סעיף 17, "חזרה מנפקדות", הקובעת שיום חזרה מנפקדות יהיה יום
ההתייצבות ביחידה. יום ההתייצבות שלי הוא יום התקרית, 12 ינואר 2003. 15. … 16. מצב דברים זה כפי שתואר לעיל, מעמיד אותי במצב דברים בלתי
אפשרי כחייל מילואים. אני פונה בזה לנציב קבילות החיילים על מנת לעזור לי, למרות
הסטטוס שלי שנקבע ללא כל הצדקה כעריק. 17. אבקש מכם לעצור כל הליך שיפוטי ו/או מעצר מצד גורמים
בצה"ל עד לבירור עניין זה על ידכם. 18. באם תלונתי לא תמצא אוזן קשבת גם אצל נקח"ל, אבדוק
אפשרות להפיץ סיפור זה כולל המסמכים והקלטות לגורמים אחרים, חוץ צה"ליים,
שכן יעזרו לי וכן יעוררו את ההד הציבורי הנדרש על מנת למנוע מקרים כאלו בעתיד של
התעמרות והתעללות בחיילי מילואים. [סוף ציטוט] תשובה מנציב קבילות חיילים
ביום 11 מרץ 2003 החזיר נציב קבילות החיילים באותה עת, עוזי לבצור, את
תשובתו לטענותיי. החלק העיקרי היה שחרורו מטיפול בתלונה מכיוון שיחידת הקישור
הכריזה עליי כעריק, והוא כנציב מנוע מלטפל מתלונותיי על פי חוק השיפוט הצבאי. וכך כתב: [ציטוט] הנדון: קבילתך מתאריך 13/01/2003 1. בקבילתך שבנדון הלנת על כך שלא הורשית להכנס לבסיס יחידתך
במילואים. לטענתך התייצבת בבסיס על מנת להסדיר את נושא העדרותך משירות. 2. מקבילתך ומעיון ברישומי הצבא אודותיך עולה שהנך מוכרז
כנעדר משירות שלא ברשות מתאריך 16/12/2002. 3. על פי חלק י"א לחוק שיפוט צבאי, תשט"ו 1955,
אינני מברר קבילה המתייחסת להליכים משפטיים, לרבות הליכי הכרזת נפקדות או
עריקות. 4. באפשרותך להעזר בשירותי הסנגוריה הצבאית (טלפון
03.5126590). 5. אין באמור לעיל כדי לבוא במקום חובתך ליצור קשר עם רשויות
הצבא, ולהתייצב לברור עניינך לאלתר. 6. בנוסף העברתי קבילתך אל פרקליטת עריקים ונפקדים וביקשתי
לבחון עניינך. עוזי לבצור נציב קבילות החיילים [סוף ציטוט] שוב, אותם מנטרות של בירוקרטים צבאיים שמבקשים ממני לפנות לרשויות הצבא
(זה לא הם שפניתי אליהם?), ושהם מנועים לטפל בתלונה בגלל שהם הצבא הכריזו עליי
כעריק (אחד בפה ואחד בתחת). מכתב מפרקליטות נפקדים ועריקים
ביום 1 יוני 2003 שלחה פרקליטות נפקדים ועריקים מכתב תשובה לקבילתי. וכך נכתב: [ציטוט] הנדון: קבילתך בגין הכרזתך כעריק מצה"ל עובדות 1. בקבילתך שבנדון, אשר הועברה לטיפול הח"מ ע"י
נציב קבילות חיילים, הלנת, כי הגעת לבסיס יחידתך על מנת להישפט בגין היעדרותך מן
השירות שלא ברשות מיום 16/12/02, אך לא איפשרו לך להיכנס לבסיס. מסקנות 2. לאחר בחינת פנייתך ובחינת הדין החל, הגיעה הח"מ לכלל
מסקנה, כי הליכי הנפקדות בעניינך נערכו כדין והיה עליך להתייצב ביחידתך על מנת
לתת את הדין בגין היעדרות זו. 3. לעניין טענותיך כנגד יחסם הלקוי של מש"קים, נגדים
וקצינים בבסיס, אשר מנעו את כניסתך לבסיס ונכנסו לדין ודברים עימך, עליך להפנותם
לבירור בפני מפקדיהם של אותם חיילים באמצעות הנציב לקבילות חיילים. 4. על גורמי הקישור ביחידתך היה להסדיר את כניסתך לבסיס, אך
היה עליך ליצור עימם קשר מיידי עת נמנעה ממך הכניסה לבסיס. 5. תשומת לב גורמי הקישור מופנית לעניין תיאום יעיל של שיפוט
נעדרים מן השירות שלא ברשות ביחידה ועריכת ההסדרים הנאותים לכניסתם לבסיס. בברכה, ורד אורנשטיין זהבי, סא"ל פרקליטה צבאית [סוף ציטוט] המכתב, שבעקבות הקיצוצים בצה"ל, נשלח על שני ניירות משומשים ובהם
כתובים פרטיהם של חיילים אחרים. מכתב זה נשלח אל אזרח כמוני מחוץ לצה"ל. המכתב עצמו מהווה פרדוקס בפני עצמו. בסעיף 1 מודה הפרקליטות כי הטיפול
הועבר אליה על ידי נציב קבילות החיילים. בסעיף 3 נטען כנגדי על כך שלא פניתי
לנציב קבילות חיילים בנושא. בירוקרטיה צבאית מפגרת במיטבה במכתב בודד אחד. סיכום ביניים
התכתובת אינה משתמעת לשתי פנים. עשיתי ככל שיכולתי על מנת להסדיר את
ענייני עם הצבא. התכתובת מוכיחה זאת. גורמים בצבא השיבו בצורה צינית למכתביי
וביקשו ממני לפנות לגורמי הצבא שזה הם בעצמם. בהמשך כנראה יאשימו אותי על כך שלא פניתי למדור פלוני ולראש ענף פלמוני
כי הוא זה שמטפל במפגרים ונודניקים כמוני. הפקידות הצבאית בקבע, שמקבלת משכורת
כדי לייצר תכתובת ענפה עם בני ישראל שמשרתים במילואים, לא ממש שמה עליהם ופוטרת
את עצמה מאחריות לטיפולו של הפרט. לא קצין מילואים ראשי, לא קצינת פניות הציבור באגף כוח אדם ולא נציב
קבילות חיילים יעזרו לחייל שהוכרז נפקד או עריק. אלו הפקודות. אלו הנהלים. קודם
נזיין אותך, אחר כך נעזור לך להוציא את הזין שלנו מהישבן הכואב והדואב שלך. ~ המעצר ~
ביום רביעי, 21 אפריל 2004 בשעה 5:00 לפנות בוקר, נעצרתי על ידי משטרת
ישראל. המשטרה חיפשה אותי לצורך חקירה מסוימת. המעצר היה באמצע רחוב הרצוג בעכו,
מול המתנ"ס העירוני. לאחר החקירה במשטרה, הועברתי לידיהם של ארבעה שוטרים צבאיים, שלושה מהם
על ביגוד אזרחי. עם אזיקים כואבים על הידיים ועל הרגליים, ועם עוד זוג אזיקים
נוסף מחובר לשוטר צבאי זוטר, היחיד במדים, עליתי למכונית אזרחית. ביקשתי לעצור ליד הבית על מנת להצטייד במסמכים לקראת המשפט. ראש החוליה
סירב. הלה אמר שהוא לא יכול לעשות את זה וכי אנחנו נוסעים מייד לבסיס משטרה
צבאית בג'למה, על כביש חיפה יקנעם. כך, בלי בגדים להחלפה, בלי ציוד, והכי חשוב, ללא מסמכים ותכתובת ענפה
שיוכיחו את חפותי, נסענו חמישה אנשים ברכב הצפוף בדרכנו למחנה המעצר ג'למה. לא
פציתי הגה. ביקשתי לשמור על שתיקה ולא להתחבר או לשוחח עם מישהו מהיושבים ברכב.
גם הנוכחים האחרים ברכב שתקו. מתח רב שרר ברכב. לאחר כמחצית השעה, הרכב הגיע לשער הבסיס. ג'למה הוא בסיס צבאי רגיל. בתוך
הבסיס קיים עוד שער לעוד בסיס של המשטרה הצבאית. בסיס בתוך בסיס. מ"צ בתוך
מ"ק. הרכב עבר את השער השני, ואני, עם שלושה זוגות אזיקים עליי, שניים מהם על
ידיי, נלקחתי למבנה המשמש בית מעצר. המבנה, קירות בטון עבות כמו של גדר ההפרדה
בשטחים, ועם תקרה מרושתת לעייפה. הוכנסתי. האזיקים הורדו מהידיים, אך החליטו
להשאיר אותי עם אזיקים על הרגליים. מתקן המעצר
הייתי היחיד שם עם אזיקים על הרגליים. במבנה היו עוד מספר אזרחים, חיילי
מילואים שנטען כנגדם שהם עריקים משירות מילואים. הללו נתפסו באזרחות על ידי
לוכדי עריקים צעירים ובריונים והובאו למתקן המעצר הצבאי. היו שם גם עצירים
שנשפטו ויושבים ומרצים עונש. רובם חיילי סדיר צעירים. חייל צעיר הגיע וביקש שאפקיד את הציוד שהיה עימי: מפתחות של הבית וטלפון
נייד. הפקדתי. את האזיקים מהרגליים החייל לא רצה לקחת בחזרה, למרות שכבר היינו
במבנה סגור ונעול, כאשר מצויים בו חיילים אחרים לא אזוקים. כל החיילים והאזרחים
הביטו עליי כמו אל חיה קשורה. אף אחד וגם אני ביניהם, לא הבין על מה אני אזוק
ברגליים. הלכתי והתיישבתי בצד. החלטתי לא לשתף פעולה עם המערכת המתעללת. סירבו לתת
לי להביא מסמכים. סירבו להוריד לי את האזיקים. החליטו להשפיל אותי מול כולם. אני
לא אתן לאף אדם לעשות לי את זה. אני לא אעשה את זה באלימות. אף פעם זאת לא היתה
דרכי. הכל יהיה במשחק מוחות. משחקי מנטליות. באסרטיביות שקטה. חיילת הביאה חבילת דפים והחלה לחלק למילואימניקים החדשים שנעצרו.
"זכויות וחובות של העציר". כל חייל לקח וקרא. כאשר החיילת ביקשה לתת
לי את הדף, סירבתי לקחת. אמרתי שאני לא רוצה. זאת פנתה ללכת, אבל חייל צעיר אחר שראה זאת, החליט לא לוותר. הוא לקח את
הדף, קיבל לארבע וביקש שאשים בכיס. סירבתי. הוא ניסה ללחוץ בתקיפות, אבל אני
אמרתי לו "לא רוצה" וצעדתי משם מספר מטרים. החייל נותר מופתע וחסר אונים. את הדף המקופל הוא נאלץ לתת לחייל מילואים
אחר שלא קיבל את הדף. ניכר בו שהוא לא רגיל לחוסר משמעת שכזה כבר מהדקה הראשונה
של העצור. אפילו חומר קריאה העצור לא מסכים לקחת? גביית אימרה
לאחר כשעתיים של המתנה בחצר הקטנה מוקפת החומה והרשת, הגיעה מפקדת
היחידה, קצינה בדרגת סרן בשם נטלי. נטלי הגיעה על מנת לגבות "אימרה"
ראשונית מחיילי המילואים. אימרה היא דבריו הראשונים של החייל העצור. זו מעין חקירה ראשונית בה כל
מה שיגיד יוכל לשמש כראייה כנגדו. חיילי המילואים העצורים נקראו כל אחד בתורו
לחדר המשמר. בחדר ישבה הקצינה נטלי ומספר חיילים בדרגת רב"ט. אנשי המילואים נתנו את הצהרתם וסיפרו את סיפורם. שיחת טלפון אחת הותרה
להם על מנת שיידעו את מי שצריך על כך שהם במעצר. הוסבר להם כי קש"ב (קצין
שיפוט בכיר) צריך להגיע בשעות אחר הצהריים. הם נשאלו האם הם צריכים לראות גם
רופא והאם יש להם בעיה מיוחדת המונעת מהם לשבת במעצר ימים רבים. הגיע תורי. נקראתי לסרן נטלי. סרן נטלי, קצינת בלונדינית עם עיניים
ירוקות, שיער קארה חלק, ניסתה ליצור רושם ראשוני שהיא קשוחה. בהתבוננות ראשונית
על תיק החייל שלי, שמתי לב שנרשם למעלה בדף כי אני "חייל אלים
ומסוכן". מישהו במשרד הקישור החליט לנקום בי על התכתובת הענפה, וציין בטופס
דברים שקריים על אלימותי ועל מסוכנותי לכאורה. זה כבר הסביר לי את האזיקים הכואבים על הרגליים במשך מספר שעות. מישהו
חשש שאתחיל להשתולל בגלל מה שנכתב בתיק, והחליט להחזיק אותי מאוזק וחצי כפות. שאלתי את סרן נטלי מי כתב זאת, והיא השיבה שזה מה שהגיע מיחידת הקישור.
ביקשתי להוריד לי את האזיקים מהרגליים. הסברתי שמדובר בשקר ואף פעם לא הייתי
אלים ותוקפן. נטלי הורתה לחייל שישב בחדר לשחרר אותי מן האזיקים. הוא שחרר. לאחר שמסרתי את הפרטים הראשונים על שם וכתובת, היא החלה לגבות את סיפורי.
בעת שסיפרתי, ראיתי שנטלי אינה כותבת את כל הדברים שלי, וביקשתי שתכתוב את כל
דבריי ולא תשמיט דבר. סרן נטלי, בורג במערכת צבאית עם אגו קפיצי, ראתה בכך פגיעה בתפקידה. היא
החלה לנסות ולחנך אותי ולומר לי שלא אתערב לה בעבודתה. לא ויתרתי. החל ויכוח.
אני הרמתי את הקול. נטלי הרימה גם את קולה. נטלי ביקשה שאוריד את הקול. אני
ביקשתי בתקיפות שתרשום כל מה שאני אומר ושלא תנסה לטייח ולסלף את דבריי. בשלב מסויים הסברתי לנטלי שאני לא רוצה כלום, שלא תרשום כלום ושתתן לי
ללכת. הסברתי שאני לא מתכוון לשתף איתה פעולה. הסברתי לה שכל עוד המסמכים שלי
אינם בידיי ואין מי שיעזור לי בצבא להביא אותם, אין לי מה להוסיף. היא לא תסלף
אותי. נטלי החלה להבין את עצמה, וביקשה מחיילי הסדיר בחדר לעזוב. כשכולם יצאו
מהחדר היא הפכה למעט רכה וביקשה לברר מה בדיוק הבעיה שלי. היא ביקשה לברר האם יש
לי בעיות כלשהן בבית. היא שאלה האם אני רוצה לרשום בעצמי את האימרה במילותיי
שלי. השבתי שכן. השיחה בינתיים עברה לשיחה על מצבי האישי באזרחות. הרבה רגש אישי פרץ
בשיחה. הסברתי שאין לי כבר מה להפסיד ואם הם הולכים איתי דווקא, גם אני אעשה להם
דווקא. הסברתי לה שאין לי מה להפסיד. הסברתי לה שאינני נשוי, אני גר לבד, אין לי
עבודה, אני חסר הכנסה. הבהרתי שאני לא אתנהל לפי הגחמות הפיקודיות שלהם. אני לא
אלבש מדים, ואני לא אתן הקשבים. אני לא אעבור לדום, והם יצטרכו להתמודד עם אזרח
ששם עליהם קצוץ גם כשהוא במעצר. נטלי הבינה והתרככה. היא ביקשה שוב לגבות את האימרה שלי. מעתה, נטלי החלה
כותבת כל מה שאמרתי לה. ללא סילופים. ללא דילוגים. בדיוק ואפילו עם ניסוח שיתאים
לצבא ולקש"ב הראשון שיקרא את הדברים. הדברים הללו עוברים לפרקליטות וזו
מחליטה על המשך דרכה. חתמתי לנטלי על האימרה ויצאתי. היא הציעה לי להתקשר למישהו ליידע אותו
שאני במעצר, אבל סירבתי. לא היה לי רצון ליידע מישהו שאני במעצר. גם לא את בני
משפחתי. זאת הצרה הפרטית שלי ואני לא רוצה לערב בה אף לא אחד. אם המדינה הצבאית
יכולה להעלים אותי כך סתם מהרחוב, שהמדינה תדאג ליידע את הרחוב. בני משפחתי הקרובה הם אזרחים תמימים שעדיין משוכנעים שצבא הגנה לישראל
בסדר, שמשטרת ישראל בסדר, שבתי המשפט בסדר, שכל מה שכתוב בעיתון הוא אמת לאמיתה.
הם, אנשים קטנים שאף פעם לא נלחמו על זכויותיהם האישיות. דור ישן. דור תמים. דור
שנדפק בתחת בכל בוקר ואמר תודה בכל ערב. מעבירים את היום במתקן
במשך היום, הוכנסו וננעלו לסירוגין אנשי המילואים בתאים הקטנים. במתקן
המעצר בג'למה שכולו מגודר בחומה עבה, עם רשת ברזל צפופה על התקרה, ואין יוצא
ואין בה ללא פתיחה של מנעולי הכניסה, יש מין שיטה סאדיסטית כזו שבה מכניסים את
אנשי המילואים לחדרון ללא חלון וללא אוויר, ונועלים אותם. דלת ברזל אטומה עם
חלון קטן שאי אפשר להוציא בו אפילו יד. ששה אנשים בחדר. חדר קטן עם שירותים בול
קליעה ומקלחת צמודים. עם מיטות קומתיים שעליהם מונחים מזרונים דקים ושמיכות
סקביאס צבאיות. סירבתי להיכנס. ישבתי בחצר. החיילים הבינו שאותי לא יכניסו לתא הזה. הם
קיבלו את זה והתירו לי לשבת על רצפה הבטון של החצר, מלאת עלי האקליפטוס ושאריות
הסיגריות של הבוקר. לי זה ממש לא הזיז. חרא אכלתי כל החיים, וזה החרא הכי משעמם
שישבתי עליו. ארוחת הצהרים הובאה על ידי שני חיילים סדירים עצורים. כל העצורים הוצאו
מהתאים המחניקים כדי לאכול. המילואימניקים התנפלו על האוכל כאילו אין מחר והם
עומדים למות בקרוב. סירבתי לגעת באוכל. המשכתי לשבת בצד. מספר מילואימניקים שאלו מדוע איני
אוכל ואני רק השבתי שאין לי תיאבון. כלל ראשון שלי במעצר הוא להמעיט באוכל ואולי
לא לאכול בכלל. מי שאוכל, צריך גם לחרבן. אני לא מתכוון לחרבן יותר מדיי במעצר. חיילי המשמר הבחינו שאינני אוכל ושאלו האם אני בשביתת רעב. השבתי שכן.
חייל אחד, זה שרצה לדחוף לי בבוקר את דף הזכויות והחובות הסביר לי שהוא מתכוון
לדחוף לי זונדה אם אני לא אוכל במשך מספר ימים. הוא הסביר שאני עובר עבירה צבאית
בכך שאני מסרב לאכול. שהגוף שלי שייך לצה"ל. צחקקתי בעצב. "שטיפת מוח
צבאית עשו לו למסכן", חשבתי לעצמי. החייל המשיך להסביר שמי שלא אוכל במשך תקופה, מכניסים לו זונדה והוא מקבל
אספקה לגוף בכוח. השבתי לו שמי שחושב שהוא יכניס לי זונדה ללא רשות, מסתכן סתם.
אף אחד לא יכניס לי זונדה. קדם משפט
את ארוחת הצהריים סיימו כולם. חיילי המילואים קיבלו הודעה כי קצין שיפוט
מילואימניק מחיל האוויר עומד להגיע בשעה 17:00 על מנת לשפוט אותם. חיילי
המילואים העצורים החלו בקיום דיון ביניהם מה לומר וכיצד לנהוג מול השופט. אחד טען שכדאי להודות בעריקות, להביע חרטה ולצאת עם זה במחבוש על תנאי
בלבד. אחר הסביר שהקש"ב (קצין שיפוט בכיר) יכול להפעיל עונש קיים על תנאי.
אחר אף העלה חשש שאם לא מודים בעריקות וסתם טוענים שלא קיבלת את הצו, הקש"ב
מחמיר בעונש, רק בגלל שחייל המילואים לא מודה במה שהצבא מייחס לו. האזנתי מהצד. זה נשמע כמו תיאטרון האבסורד של החיים. משפט צבאי מכור מראש
שבו הצבא חייב להוציא את האזרח המילואימניק אשם. המיקוח הוא רק על העונש שייגזר.
העונש הזה אולי ייגזר מהליקוק של הנאשם, מתמימותו, ממראה פניו, מבעיותיו
האישיות. אולי אף ממחילה שיבקש טרם גזירת העונש. אין ראיות. אין הכרת חוק השיפוט הצבאי. אין הכרת ההגנות בחוק השיפוט
הצבאי. אין סנגוריה מלומדת. הכל משחק "משפטי" מכור של מערכת שיפוט
צבאית. מערכת שמזמינה קש"ב מילואימניק בתפקיד של קאפו, כדי שישפוט את
עמיתיו המילואימניקים ויוציא את האחריות המשפטית הזו ממערכת הקבע של צה"ל.
זו לא רוצה להתעסק עם פארסות משפטיות. את הפארסות יעשו שופטים במילואים שלא
ייפגעו אם יצטרכו לתת בעצמם את הדין. רופא צבאי
בשעה 15:00 או בסמוך הוחלט לקחת אותי לרופא צבאי ולקב"ן (קצין
בריאות נפש). חייל משמר שם לי אזיקים על הרגליים ועל הידיים, ועם זוג אזיקים
שלישי כבל אותי למילואימניק אחר שגם כן רצה לראות רופא. הרופא הצבאי נמצא מרחק עשרות קילומטרים מבסיס המשטרה הצבאית בבסיס שנקרא
אלייקים. תפקידו לשרת את כל החיילים באזור המפוזרים בחורים צבאיים אי שם על
הכביש הישן בין חיפה לתל אביב. בנסיעה בניידת צבאית מספר מ"צ 123 (מספר אמיתי לחלוטין), כבול כולי
בשלושה אזיקים מתכתיים, עשינו את הנסיעה, אני, כבול לחייל מילואים נוסף, עם חייל
לצידי בספסל האחורי, ועם שני חיילים צעירים מקדימה, לכיוון הרופא. הגענו. דילגנו על התור של כל החיילים הסדירים שרצו גימלים והוכנסו אחר כבוד
לקרוואן המגעיל שנקרא באותו בסיס "מרפאה". את לחץ הדם סירב החובש לבדוק לנו מכיוון שלא הותר לנו להשתחרר מן האזיקים
בידיים. החובש שאל לשמי ושירבט משהו במחשב המקושר שקיבל את פרטיי הרפואיים.
הדופק באמת נמדד. האזיקים לא הפריעו לחובש למדוד אותו. מד חום הוכנס גם לפה, והחום בחוץ ובקרון העץ לא הפריע למדחום להציג תוצאת
מדידה נורמלית של פחות מ 37 מעלות צלזיוס. לאחר שהחייל הראשון נכנס לרופא, הוכנסתי אני. הרופא, שראה אותי בפנים
חתומות, לא מגולח, לא מסורק, כועס, פקעת של עצמים עם גישה אפאתית לסביבה, ביקש
מהחייל המלווה להישאר בחדר. על פניו ניכר החשש שאולי אני, המילואימניק הכבול
בשני זוגות אזיקים ברגליים וברגליים, ארביץ לו אחרי הבדיקה השטחית שהוא אפילו לא
יטרח לעשות לי. הרופא שאל האם אני סובל ממשהו שיפריע לי להישאר במעצר. הסברתי שאני נשרף
מהר בשמש, אני אדמומי בפנים יתר על המידה, אני מתעייף מהר ואני רוצה לראות
קב"ן. הרופא ביקש מהחיילת הצעירה לצידו לרשום בשפה רפואית את אבחנותיו
המלומדות. הוא פסק שאין סיבה שלא אהיה במעצר ימים ארוכים. חזרתי על בקשתי לראות קצין בריאות נפש (קב"ן), אבל הרופא ברוב
צניעותו, הסביר שלא יכולות להיות לי בעיות נפשיות, כי אם היו לי, הייתי מטופל
באזרחות באופן פרטי, ולא מעלה את הסוגייה הזאת בפניו רק כשמשטרה צבאית עוצרת
אותי. כעסתי. האדמתי. נשרפתי בתוכי. "דוקטור", הגבתי. "יש לך תעודה של פסיכיאטר או רק של רופא
כללי?", שאלתי בתקיפות. הרופא נדהם משאלתי. "באזרחות אני בן אדם
חופשי", המשכתי. "כאן אצלכם אני כבול באזיקים, עצור במעצר, ואני נוהג
להתחרפן ולהשתולל כשמישהו מחליט לשלול לי את החירות שלי ככה סתם. מישהו בצבא
רוצה לנסות אותי?", המשכתי בתקיפות. עשיתי תנועת גוף עצבנית של אחד שעומד
להתפרץ, בלי חיוך, בלי לשים הרבה קצוץ על כל מי שנמצא בחדר. שלחתי מבט חודרני
לרופא. הרופא נבהל. דבריי הנחרצים מצאו אצלו די מהר אוזן קשבת. הוא ביטל במחי
מקש אחד את הבחנתו הרפואית הראשונית וביקש מהחיילת להפנות אותי לפסיכיאטר בבית
החולים לחולי נפש בטירת הכרמל. בינתיים התפתח ויכוח האם הוא יכול לעשות את זה על פי פקודות הצבא. החיילת
לצידו סירבה לעשות זאת. זו טענה כי אין להם סמכות לעשות זאת. קצין בסדיר מאותו
בסיס הוזעק לקרון העץ, והחל דיון בירוקרטי איך ולמה וכמה לשלוח לפסיכיאטר לא
צבאי. לאחר דיון של רבע שעה, נרשם על טופס צבאי הבחנתו של הרופא. זה הורה
למשטרה צבאית להעביר אותי לבדיקה במיון בבית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל., וכי
הוא מסרב לקחת אחריות ולמצוא אותי כשיר לשבת במעצר. לאחר הבדיקה "הרפואית" הוחזרנו לניידת המשטרה הצבאית, ועשינו
כבולים את החזרה לבסיס ג'למה. שם בבסיס ג'למה הוחזרתי לחצר המעצר. אף חייל לא
העיז להכניס אותי לאחר התאים מחשש לסירוב נוסף מצידי. אצל הפסיכיאטרית בטירת הכרמל
בשעה 18:00 לערך, לאחר שקיבלו אישור לבוא לבית החולים בטירת הכרמל,
נכבלתי שוב בידיים וברגליים. דידיתי שוב את הדרך לניידת. שני חיילי משטרה צבאית,
אחד מהם קצין צעיר בדרגת סגן, התיישבו לידי בספסל האחורי. מקדימה ישב הנהג בלבד. על מנת לעקוף את הפקקים בעיר חיפה, הוחלט לנסוע לעשות עיקוף ארוך דרך
הכביש לעתלית ומשם לכיוון טירת הכרמל. בשעה 18:00 לערך הגענו לבית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל. הקצין שהיה מצויד ברובה סער אם 16 ומחסנית, הפקיד את הנשק בקבלה. אסור
להיכנס לבית החולים עם נשק מחשש שייחטף על ידי אחד החולים או המבקרים. נכנסו והגענו למיון. בינתיים ישבנו בחוץ, אני כבול בידיים וברגליים, עד שיקראו לנו מהמיון.
בינתיים הגיע משוגע אחד שגר שם בבית החולים במשך חמש שנים במקום לשבת בכלא על
תקיפה והחל לדבר עם החיילים. הוא החל לשפוך את הלב ולהסביר בפעם המי יודע כמה מה
מעשיו שם בבית החולים, איזה תרופות הוא מקבל, כמה אומללים שם החולים ואיך
המבקרים לא יודעים מה קורה שם בלילות הקרים. אח אחד מבית החולים פתח לנו את הדלת של חדר המיון והזמין אותנו להיכנס. אחר כבוד הוכנסתי לרופאה שאינני זוכר את שמה האמיתי. אקרא לה ד"ר
שפויה. ד"ר שפויה הורתה לי לשבת. היא החלה בסדרת שאלות קצרות. אט אט עברה
לראיון פסיכו אישי מלא. "האם יש במשפחה חולי נפש? האם אתה משתמש בסמים,
תרופות, אלכוהול, סיגריות, טיפקס. האם אתה נשוי? מה אתה עושה בחיים?".
"לא. לא. לא. לא. לא. לא. מובטל", השבתי. ד"ר שפויה קיבלה תשובות. בחלק מהראיון פרצו להן הדמעות, בעיקר
כשהתחלתי לדבר על המצב הכלכלי הקשה, על הצבא שבוגד בחיילים שלו, על חוסר הצדק
המשווע. על כך שאני לא אשלים עם ישיבה במעצר על לא עוול בכפי. ד"ר שפויה חזרה על השאלות. ניכר בה כי היא מנסה להוציא אותי משיווי
המשקל הנפשי שלי על מנת שאתפרץ לכיוונה. זה תרגיל די ידוע של קב"נים
ופסיכולוגיים למיניהם שמנסים לערער את המרואיין כדי לקבל את מצבו הנפשי האמיתי
במצבי עצבנות לחץ ומצוקה. היא לא הצליחה לערער אותי. לא ביקשתי להתפרץ. אם הייתי מחפש את זה, הייתי
עושה את זה, אבל אז היה בא יבגני, אח רוסי חזק, ותוקע לי זריקה בתחת, קושר אותי
ומאשפז אותי למספר ימים כשגופי רווי בתרופות מסרסות. ד"ר שפויה שאלה האם אני לפעמים חולם להתאבד והשבתי שכן. היא שאלה מה
מונע ממני את זה, ואני אמרתי לה שאני לא אמות כמו פראייר בבית. אם כבר מתאבדים,
אז עושים את זה כמו שצריך, במתקן צבאי כדי שגם למדינה המסריחה תהיה אחריות על
זה. ד"ר שפויה הציעה לי להתאשפז אצלה לשבוע, מיוזמתי. השבתי בשלילה. הסברתי
לה שכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה. אני חף מפשע, הצבא לא מוכן לאפשר לי להביא
את המסמכים המוכיחים את חפותי, ואני לא מתכוון לשבת בשקט בנושא הזה אלא להילחם
על חפותי בכל אמצעי מצומצם שיעמוד לרשותי. "תנסה לשקול את הצעתי", אמרה ד"ר שפויה. "יש לנו מיץ
פטל מתוק וטעים. יש לנו תה חם. יש אפילו ביסקוויטים של פתיבר", אמרה
והצביעה על חדר הטלוויזיה. ד"ר שפויה ביקשה ממני ומהחיילים המלווים להמתין בחדר הטלוויזיה עד
לכתיבת חוות דעתה בנושא. באמת היה שם מיץ פטל ותה חם ואפילו חבילת ביסקוויטים של
אסם. לא נגעתי. היה שם משוגע אחד שהתעטש על זה בכוונה, כדי שאף אחד לא יידע והוא
יוכל בסוף היום לקחת את חבילת הביסקוויטים לחדר שלו. במשך שעה וחצי ישבתי שם בחדר, כבול ברגליים ובידיים. חולי נפש חביבים
עברו לידי, הציגו לי סיגריה (סירבתי. אני לא מעשן), בדקו לי את הפירמה של
האזיקים ("זה אזיקים אמריקאיים"), שאלו אותי אם אני רוצה ביסקוויט
ושאלו אותי האם הם לא מכירים אותי מאיזו קטטת עבר. רק לאחר המתנה מורטת עצבים של שעתיים, חזר הקצין המלווה ובידו הדו"ח
הרפואי של ד"ר שפויה. ד"ר שפויה עיכבה לו את הדו"ח מכיוון שצבא
הגנה לישראל לא מילא טופס 331223 (מספר בדוי) בשני העתקים. היה צורך לתקן את
הטעות הבירוקרטית הזו, ועד שזו תוקנה, הדו"ח התעכב בכוונה תחילה. ד"ר שפויה, רופאה בבית חולים ממשלתי לחולי נפש בטירת הכרמל, מצאה
אותי שפוי לחלוטין. "הוא לא משוגע. הוא קצת נסער", כך על פי השמועה
כתבה בהפניה לרופא הצבאי. עזבנו את המקום. שוב דידיתי אל הניידת שחנתה בחוץ, כשכולם מסתכלים עליי,
החיה המילואימניקית הכבולה באזיקים על הידיים ועל הרגליים. משם נסענו לבית החולים הצבאי בחיפה, בי"ח 10, אי שם על הר הכרמל.
בשעה 21:00 בערב לערך, הגענו לקבלה. רופא צבאי בקבע אישר את ההבחנה הפסיכיאטרית
של ד"ר שפויה ואישר את כליאתי לימים ארוכים. בחזרה לבסיס משטרה צבאית
את הדרך חזרה עשינו מחיפה בחזרה לבית המעצר בבסיס ג'למה של המשטרה
הצבאית. הגענו בשעה 22:00 לערך. אני, עדיין כבול, מחכה בחוץ ליד הניידת, ממתין
לדעת מה עושים עימי. השאירו אותי שם לבד ליד הניידת. יכולתי לדרדר את הניידת לכיוון השער,
לפנצ'ר את הגלגלים, לנפץ את החלונות. לגנוב את הרדיו טייפ. לא עשיתי את זה. למה
לי להסתבך על שטויות? התברר כי הקצונה וההנהלה של המשטרה הצבאית בבסיס ג'למה אינה מעוניינת
להתעסק איתי יותר, וזו החליטה לעשות תרגיל להנהלת כלא שש, ולשלוח אותי לשם ללא
שיפוט צבאי מקדים. זה די חריג שמילואימניק שעדיין לא נשפט, נשלח ישר לכלא שש.
בדרך כלל הוא נשפט, מקבל את העונש ומשם נשלח לרצות אותו בכלא הצבאי ליד עתלית. ברוכים הבאים לכלא שש
לאחר המתנה של כמחצית השעה, הובאו הטפסים המתאימים וכן ההפקדה שלי (טלפון
נייד וצרור מפתחות). הוכנסתי לניידת הצבאית. חיילים משני צדדי שוב התיישבו לידי
על הספסל האחורי. הנהג תפס את מושבו, והתחלנו בדהרה לכיוון כלא שש הידוע לשמצה. קצת לפני ההגעה לכלא, הם החיילים הצעירים בניידת התדיינו בינם לבין עצמם
האם להסתיר את הנשק בכניסה לכלא. לכלא שש אסור להיכנס עם נשק חם, גם לא לחיילים
וקצינים. ככל הנראה, הם עושים את זה כל הזמן, אבל כשאני הייתי ברכב, הם חששו
שאלשין עליהם לשומר. לא היה להם דיבור איתי. לא הייתי חבר שלהם. היה דיסטנס.
הוחלט שהם יספרו לשומר שיש להם נשק ואחד מהם יישאר בחוץ עם הנשק ולא ייכנס איתו
לכלא. הגענו. בשעה 23:00 לערך, פתח השומר הראשון את שער הכניסה לכלא. שער שני בתוך
הכלא נפתח והרכב עשה דרכו לביתן הקבלה. ירדתי מהרכב. הוכנסתי לצריף המשמש כבניין קבלה. תיאומים אחרונים בין
חיילי המשטרה הצבאית שליוו אותי לבית הפקידות הכלאית בוצעו. ביקשו ממני לחתום על
מסמך ראשון, אבל סירבתי. הבהרתי שאינני חותם על שום מסמך צבאי. רק על טופס הפקדת
הטלפון הנייד וצרור המפתחות שלי חתמתי. קצין צעיר ביקש שאחתום על מדים, סמיכות וציוד בתוך קיטבג. סירבתי. הבהרתי
שאני לא עולה על מדים, לא חותם על ציוד ומצידי אני אשן על הרצפה. בינתיים, קצין המשטרה הצבאית הצעיר שהשלים את מסירתי לידיהם של אנשי כלא
שש, ביקש לערוך עימי "סיכום ראיון". זה מין נוהל שכזה שבו החייל מוסר
מידע האם היה בסדר, מה היה היחס אליו מצד החיילים וכדומה. הבהרתי לבחור הצעיר שאני לא מתכוון לענות על שום שאלה, ולא לחתום על שום
מסמך. הוא ניסה להסביר לי שזה לטובתי והוא חייב לעשות ראיון סיכום איתי, כי זה
הנוהל אצלם במשטרה צבאית, אבל אני השבתי לו שאני חושב שזה דווקא לטובת הישבן שלו
ושל המפקדים שלו. הוא התבאס. אל הצריף הגיע בחור צעיר על אזרחי. על פניו נראה שהוא רס"ר המשמעת
של הכלא או קצין בתפקיד מנהלתי. הוא ביקש ממני להתלוות למשרדו שנמצא על יד
הצריף. הוא שאל אותי האם נעצרתי בעבר, האם ניסיתי לברוח בעבר ממשמורת חוקית. האם
יש לי רישום פלילי. החלטתי להתחכם. סיפרתי לו שישבתי פעם במעצר בגלל שהכיתי עד זוב דם שוטרים
כחולים. הסברתי שאני לא יכול להשתלט על האלימות שלי. הוא רשם אצלו בפנקס ושחרר
אותי בחזרה לצריף הקבלה. לא נדרשתי לחתום לו על כלום. בינתיים שוחררתי מהאזיקים. חיילי המשטרה הצבאית שהביאו אותי איתם, היו
חתומים עליהם, והם לא יכולים לחזור ללא האזיקים שקיבלו באפסנאות. חייל אחד הגיע ושאל האם אני מתכוון לפגוע בעצמי בעת שהותי בכלא. השבתי
שכן. תשובה זו הספיקה כדי לשלוח אותי למגורי פלוגה ג', שם נמצאים התאים לעצירים
שמאיימים להתאבד. שם ישנים עם אזיקים על הידיים, עם חייל סדיר צמוד ליד המיטה,
עם אור דולק קבוע, עם מצלמה שמסתכלת עליך במשך 24 שעת ביממה, והכי חשוב, לבד
בחדר בלי זיוני מוח של חיילי מילואים עצורים כמוך. חייל תורן של מתקן המתאבדים הגיע. את שמו אינני זוכר. אקרא לו סרגיי.
סרגיי ניסה לתהות על קנקני. מילואימניקים כמעט ואינם מגיעים לאזור הזה.
האוכלוסייה מורכבת כולה מחיילים סדירים, ורובם הגדול הם יוצאי חבר העמים שלא
מצאו את המסגרת המתאימה שלהם בשירות החובה הצבאי. חיילים כמו סרגיי מטילים את אימתם על חיילי הסדיר השוכנים במקום. הכלואים
חייבים בעמידת דום, במלל צבאי כמו "הקשב, דום, המפקד". לא התכוונתי
כלל לדבר איתם בסלנג הדפוק הזה. סרגי הורה לי לפרק את השרוכים מכל מה שלבשתי: מנעלי הספורט, מהקפוצ'ון
ומהמכנסיים. עוד טופס הפקדה נשלף. שלושת זוגות השרוכים הוכנסו לשקית ההפקדה
ובתמורה ניתן לי טופס חתום מתאים שהוכנס לכיס המכנס. הוכנסתי לתא שכבר ישנן בו חייל ובו היה גם שומרו הצמוד (כדי שלא יתאבד).
ניתן לי מזרון. לא ניתנו לי שמיכות (לא חתמתי). לאחר כרבע שעה הוצמד לי חייל
עצור בסדיר שישמור עליי כדי שלא אפגע בעצמי. החדר, ארבע מטרים על ארבע מטרים, עם אסלה צמודה וכיור ללא קיר הפרדה,
שכולם יכולים לראות כשאתה מחרבן ומשתין. אני, עם אזיקים על הידיים, התחלתי
מדמיין לעצמי כיצד אנגב את התחת כאשר האזיקים עליי. די מהר הבנתי שלא אצליח
לעשות זאת, וכדאי שאמנע בימים הקרובים מארוחה כלשהי בכלא כל עוד אני בתא הזה. החלטתי לא ללכת לישון. מצאתי את עצמי מדבר עם חיילי הסדיר שהופקדו על
השמירה. לכל חייל שם בכלא יש בעיה אישית. לחלק מהם בעיות בבית. בעיות הסתגלות.
בעיות עם המפקדים, עם המשמעת, עם המערכת שלא ממש מבינה אותם. חלקם רוצים לעזוב
את המסגרת הצבאית. זה לא בשבילם. לאחר מחצית השעה הגיע סרגיי. סרגיי לא ראה אותי במצלמה כי ישבתי ליד הקיר
שבו מותקנת המצלמה, וזו לא הצליחה לצלם אותי. סרגיי הורה לי לשבת מול המצלמה
בקיר ממול. הלכתי. ממילא ישבתי ליד האסלה וזה כבר התחיל להסריח לי באף. בשעה 2:00 לפנות בוקר (יום חמישי), כבר מצאתי את עצמי חורפ. היום המתיש
שעבר עליי משעה 5:00 בבוקר, הותיר את סימני העייפות שלו ואני נכנעתי לגופי
השבוז. גם השומרים שלי נרדמו. בשעה 2:00 נערכת החלפת משמרת. כל שומר מבלה ארבע שעות עם המתאבד
הפוטנציאלי ומוחלף לאחר מכן בבשר שמירה אחר. הצעקות של סרגיי העירו גם אותי. את
החיילים הוא העמיד בדום וגער בהם על כך שנרדמו. ככה, בחצי עין הייתי עד למשמעת
נוקשה שמופעלת על חיילים סדירים סוררים שהעיזו להירדם ללא רשות. כלא שש. סדר יום
השכמה. בשעה 5:30 הוער כל האגף. שטיפת פנים. פיפי. ניקיון של החדר. סידור המיטה.
קיפול השמיכות בקיפול 16 צבאי שמציין את מספר הקפלים. חתימה על סדר יום: סיגריות
כן לא. מקלחת כן לא. טיול בחצר כן לא. שיחת טלפון כן לא. את הטופס תולים ליד
התא, וכל סוהר חייל יידע במשך היום מה רצונותיו של החייל. סירבתי לחתום. את היום אני אמשיך ללא כל מגע של מקל וגזר. לא רוצה מקלחת.
לא רוצה טיול. את הסיגריות דווקא לקחתי ונתתי לחייל מסכן שביקש לנצל את התנזרותי
מסיגריות נובלס מגעילות. 10 סיגריות ליום. ללא אש. אסור להכניס אש לתא. את
הסיגריות ידליק סוהר מוסמך שעבר קורס כבאות. הסיגריות והאש הם המקל והגזר של
הסגל כנגד סוררים למיניהם בכלא. בשעה 6:00 וקצת, שעת ארוחת בוקר. ביצה קשה. ריבת תפוזים מגעילה. סלט חסה.
מלפפונים. עגבניות. גבינה לבנה. תה מתוק. סירבתי לגעת. האנטי האישי והמחשבה של לחרבן באזיקים עשתה את שלה. גם
בנוזל התה האדמדם לא העזתי לגעת. שביתת רעב. שביתת צמא. בלי הכרזות. אם אני אשב שם
בכלא יותר משבוע, הם כבר יגלו לבד. את האוכל כולם אוכלים בכף. אין מזלגות. אין סכינים. רק כפות. האוכל מוגש
בתא שבו כולם מתרכזים ואוכלים. אין חדר אוכל. מישהו כבר דואג להביא את האוכל
למעצר של המתאבדים. לאחר שטיפת הכלים על ידי כל עציר, חוזרים לתאים. ככה אמור לעבור היום עד
לארוחת הצהריים. חוזרים לחדר ויושבים. בלי טלוויזיה. בלי עיתונים. בלי חומר
קריאה. שעמום. הורדתי מזרון על הרצפה והתיישבתי. ככה אני אוהב. מזרון על הרצפה. התרחקתי
קצת מהמצלמה והתקרבתי לקיר. את השעות העברתי בדיבורים. מצאתי את עצמי מייעץ לכל
חייל ששמר עליי ורצה לעזוב את צה"ל, כיצד ואיך לנהל את המאבק שלהם להשתחרר
מהצבא כבר בסיבוב ראשון ולא אחרי חמישה סיבובי מחבוש. אני, ששירתתי בסדיר, בקבע ובמילואים, תוך הפקת הנאה יחסית מהשירות הצבאי,
מצאתי פתאום את עצמי מסביר לחיילים בני פחות מ 20, מה צריך לעשות ואיך מתנהל
מאבק טוטאלי מול מערכת דיקטטורית צבאית שחפצים לצאת ממנה. סברתי שעצם לבישת המדים של הכלא הצבאי, כבר הופכת אותם למשת"פים
במערכת הזאת. סברתי שחייבים לסרב ללבוש מדים ולהיות מוכנים לשלם את המחיר בימי
מעצר נוספים וללא סיגריות ממכרות שהופכות את רובם שם לשפוטים מסוממים של הצבא
שנותן להם אש במשורה על פי מקל וגזר. המקסימום בימי המחבוש שאפשר להוסיף עומד על 72 ימים. זה החוק. זה הרבה
פחות ממאות ימי מחבוש מצטברים במספר מחזורים. מצאתי את עצמי מסביר שהטמטום הזה של "הקשב, דום, המפקד" הוא גם
חלק מהעניין שבו הם הופכים לכלי משחק של המערכת הצבאית. שוב הסברתי: בלי דום,
בלי הקשב ובלי המפקד. זה מהות העניין. לא להיות חלק מהמערכת המפגרת הזאת. בינתיים, כלאי סדירניק אחד ראה במצלמה שאני יושב על מזרון שמונח על
הרצפה. סרגיי מהיום הקודם כבר הלך הביתה, ובמקומו הגיע חייל סדיר אחר שלא הכיר
אותי. זה הגיע לתא, צעק ליושבי התא לעבור לדום ופתח את דלת המתכת הכבדה. השומר שלי עבר לדום, למרות ההסברים המלומדים שלי על מהות ההתנגדות לצבא,
הוא התמתח ועמד. אני המשכתי לשבת על המזרן ולתת מבט מזלזל בחייל הצעיר שביקש קצת
כבוד. "למה אתה לא עומד? למה המזרון על הרצפה? זה בניגוד לפקודות! תן
הקשב". עמדתי. לא נתתי הקשב. קמתי רק כדי לענות מלמעלה. אני, בחור גבוה שכמותי,
יכול ללגלג על הסוהר הגמד ממטר שמונים וקצת. הוא הבין די מהר שיש לו עסק עם אחד שלא אכפת לו. אחד בלי מדים. אחד כזה
ששם קצוץ. מילואימניק מחורפן. כועס. אפאתי. הוא לקח את המזרון, החזיר אותו
למיטה, נעל את החדר וחזר לחדר השליטה עם המוניטור. שוב הורדתי את המזרון לרצפה והתיישבתי עליו. ככה אני אוהב, ואף אחד לא
יגיד לי איך לשבת בחוסר מעש בחדר המגעיל והמצולם. המשך שיחה. המשך ייעוץ לשומר המסכן. שוב הגיע המפקד. ראה אותי יושב על המזרון. הוא פתח את דלת המתכת הכבדה.
רצה שאני אקום. קמתי. הוא החזיר את המזרון וטען שאסור לשבת על מזרון שמונח על
הרצפה. חייכתי בעצבות. זה היה ברור לשנינו שאחרי שהוא יילך, אני שוב אוריד את
המזרון על הרצפה ואשב עליו. משחקי כבוד. למי יש יותר גדול. כנראה שלי יותר גדול. הוא הלך, והמזרון ירד בחזרה לרצפה. ככה זה המשיך עד שהחליטו לקחת לי את
המזרון ולהשאיר מזרון אחד בחדר. ממש לא הפריע לי. ישבתי על הרצפה הקרה. שיחה עם קצינת תנאי שירות
הוזמנתי לקצינה צעירה לראיון על בעיות ת"ש בבית. כנראה נוהל של
המעצר. שם משפחה. שם פרטי. תעודת זהות. מספר אישי. כתובת. מספר טלפון. "יש לך בעיות ת"ש?", היא שאלה. "כן", אמרתי. "יש לי הרבה", המשכתי. "טוב. אבל אני לא יכולה לעזור לך. אתה איש מילואים", השיבה
וקטעה את השיחה הבירוקרטית המלבבת. הוחזרתי לתא. בלי ת"ש ובלי עזרה. סתם שיחת קש, כנראה לפי הפקודות.
כיסוי תחת. עוד נייר בתיק האישי ההולך ומתמלא במסמכים צבאיים חדשים. קצין בריאות נפש
במשך היום הוזמנתי לקב"ן. איש קבע בדרגת רב סרן. מישהו רמז שזה ראש
מדור בריאות נפש במטה הכללי. אחר טען שהוא הקב"ן של הכלא. לצידו קצינה
צעירה בדרגן סגן. הוא באמת היה קצין בריאות נפש. השיחה עברה מדברים ענייניים לזיוני שכל
פסיכולוגיים של הקצין, על כך שאנסה לעזור לעצמי, שאנסה להביא את המסמכים
הדרושים. הסברתי שוב ושוב שאני כלוא ואני לא יכול להביא את המסמכים. הסברתי שאין
לי מישהו שיעזור לי וכי לא עצרו אותי מהבית אלא מתחנת משטרה במקום מגוריי. "תנסה לעזור לעצמך", השיב הקצין. זה כבר הספיק לי. התרגזתי. דפקתי על השולחן בחוזקה. "די לזיוני
השכל" צעקתי. "זה כל מה שאתה יודע לומר לאנשים? שיעזרו לעצמם? למה
שאתם שם בצבא לא תעזרו לי? יש לכם את כל המסמכים? כל מה שאתם צריכים לעשות זה
להרים טלפון ליחידות הצבאיות השונות ולבקש את המסמכים שלי". הוא נסער.
"אל תרים עליי את הקול", הוא ביקש. בינתיים הצטרף לקצין ולקצינה גם קצין צעיר נוסף. "אתה לא תגיד לנו
מה לעשות", קבע. התברר שהקצין הצעיר, סגן לוטן טולדנו, הוא תושב עכו כמוני.
גר לידי. הוא אפילו התגאה בזה, הטמבל. מאוחר יותר אחרי שאשתחרר, אזהה אותו ואת
תמונתו בספר המחזור של בי"ס התיכון אורט עכו, בתמונת מחזור של הכיתה
הטיפולית. קמתי בעצבים וביקשתי לחזור לתא. החזירו אותי לתא. העצבנות שלי שידרה גם
אצלם סימני מצוקה. הם לא יכולים לשפוט אותי על התנהגות לא הולמת מכיוון שעדיין
לא נשפטתי על העבירה העיקרית: עריקות. להם מותר להחזיק אותי עד 48 שעות ללא משפט ואז הם חייבים לשחרר אותי.
השעות נקפו. גם העצבים. קצין שיפוט בכיר (קש"ב) בשעות הצהריים הגיע הקאפו התורן, אזרח בדרגן רב סרן שתפקידו לזיין בתחת
אזרחים אחרים ולהשאירם אותם בכלא בגין עריקות. זה מקבל את המסמכים שנותנים לו,
שומע עם אטמים באוזניו מה יש לחייל המילואים לומר מול עשרות המסמכים שמישהו
במשרד הקישור ובפרקליטות כבר דאגו לייצר. נלקחתי מהתא. רצו שאעמוד דום לפני הדלת. שאתן הצדעה. שאומר הקשב. כמובן
שסירבתי. לא הייתי על מדים. אין לי כבוד למעמד הפאשיסטי הזה ואני לא טירון
בפלוגה ז' שיתייחס לשטויות הללו. הוכנסתי לחדר. הקאפו שאל מדוע איני במדים. לא השבתי. בחדר ישבו גם חייל וחיילת שניכר בה
כי היתה נציגת התביעה. חיילת מכוערת. הקאפו (הקש"ב) שאל האם אני רוצה להישפט בפניו. השבתי שעד שלי ביד לא
יהיו המסמכים הדרושים המוכיחים את חפותי, אני לא מוכן להישפט בפניו. סימני דאגה
עלו על פניו. ככל הנראה הוזמן ליום מילואים שהולך להתבזבז לו ללא פסק דין. הוא ניסה
להסביר שהשלב הבא הוא בית דין צבאי ושם יותר מחמירים, ואני השבתי שאין לי בעיה
עם זה, ושם לפחות יהיה לי סניגור צמוד ומסמכים שאבקש וידאגו להביא לי. הוא הציג בפניי את טפסי התלונה כנגדי. מלבד התלונה על העריקות, מישהו
ביחידת האם דאג לשלוח טופס תלונה כנגדי על התפרעות בשער הבסיס. זאת היתה תלונה
שקרית חתומה על ידי קצינת בטחון שדה, הילה, ועל ידי החייל שלה, רב"ט מושתן
שהחליט לתפוס תחת לא רק בשער הבסיס, אלא גם על הניירת הצבאית. זה כבר הספיק לי. מישהו מחפש אותי ורוצה להוסיף לי ימי מעצר. הסברתי שהתלונה של בטחון שדה מופרכת
ושקרית. הבהרתי לקאפו שאני לא אשפט בפניו אם זה המצב. החיילת שישבה שם, פתחה את
הפה וטענה כי התפרעתי ואני חייב להישפט על זה. "גברת. אני מבקש שלא תתערבי. את לא יודעת בכלל במה המדובר",
גערתי בה בנימוס ג'נטלמני. הקאפו לא אהב מה שאמרתי לחיילת, וצעק עליי שאני לא
אדבר ככה אל החיילים בחדר. השבתי לו שאני לא אשפט בפניו, ויצאתי. ביקשתי לחזור לתא. בלגאן שקט בכלא שש
הדברים שלי חוללו מהומה. הנהלת הכלא הבינה כי אני מבקש להעביר את הנושא
לבית דין צבאי. הם לא אהבו זאת. ככל הנראה ידעו שמסמכים המוכיחים את חפותי קיימים,
אבל מישהו מנסה לטייח. גם האימרה שנלקחה ממני כבר ביום קודם בבסיס המשטרה בג'למה ומשמשת בדרך
כלל ראייה ראשונית נגד החייל העריק, נעלמה כלא היתה. מישהו סילק אותה מהתיק,
ודבריי הראשונים שדווקא תומכים בגירסתי ומוכיחים את חפותי, לא נמצאו. סגן מנהל הכלא, קש"ב בעצמו בדרגן רב סרן, רם זיידש, החל מנהל מגעים
עם נציב קבילות חיילים ועם הפרקליטות. הפארסה המשפטית הקודמת עם הקאפו שהובא
במיוחד מאזרחות, הקטע הצעקני עם הקב"ן ושאר הקטעים של חוסר משמעת טוטאלית,
אי רצון לעלות על מדים והזין הקצוץ שהבאתי מהבית, העלו את מפלס החרדה המשפטית
בכלא. בשעה 15:00 לערך, ביקש רב סרן רם זיידש לשפוט אותי. הובאתי בפניו. הוא
ראה שאני באזיקים והורה לחייל להוריד אותם מעליי. "אפילו מחבלים נשפטים ללא
אזיקים", הסביר לחייל המופתע. כנראה ניסה להיות איתי בסדר. הוא הציג בפניי את המסמכים שקיבל ממשרד הקישור ואת התלונה הנוספת על
התפרעות בשער בסיס רמת דוד ביום 12 ינואר 2003. שוב הסברתי שאני חייב את המסמכים שלי וכל עוד לא אקבל אותם, לא אסכים
להישפט. רב סרן זיידש הראה לי מכתב שבו הורתה הפרקליטות שלא להעביר את העניין
שלי לבית דין צבאי, אלא לסיים את העניין כבר בכלא שש בפחות מ 48 שעות מיום
המעצר, גם ללא הסכמתי. להנהלת הכלא ניתן היתר לשפוט אותי שלא בפניי. זה כבר היה מופרך לחלוטין. בכל טופס תלונה ודיון צבאי קיים סעיף המורה
לקצין השיפוט ליידע את החייל על אפשרות להישפט בבית דין צבאי אם הוא חפץ בכך.
אפילו את ה"עונש" הזה החליטו לשלול ממני. רב סרן זיידש ניסה להסביר שחבל שאני אשב חודש שלם עד שאגיע לבית הדין
הצבאי. הסברתי שאין לי בעיה לשבת חודש שלם, עם אזיקים, ככה בלי מדים, ורק לחשוב
על הקטע שיהיה בבית הדין הצבאי. רב סרן זיידש ראה שאין מוצא ואני טוטאלי ולא נכנע. הוא החליט לנסות לעזור
לי. הוא הורה לחייל לתת לי להתקשר לאן שאני רוצה, ולנסות להשיג את המסמכים
שמוכיחים את טענותיי. מסמכים וחפות
בחדר של המפקד התורן עם הטלוויזיות שדלוקות על "ערוץ
המתאבדים", ביקשתי להתקשר בטלפון המטכלי לנציב קבילות חיילים. המספר חוייג
וחייל ענה מעברו השני של הקו. ביקשתי לקשר אותי עם הקצינה שטיפלה בי בעבר. החייל
מעברו השני של הקו נתן לי את המספר הישיר שלה. התקשרתי. היא ענתה. ביקשתי שתפקסס לכלא שש, את המסמכים שבעבר הם קיבלו ממני. ואכן, לאחר כמספר דקות, הגיעו המסמכים למשרדי הכלא. בינתיים הוחזרתי לתא
המעצר. רק לאחר שעה הוצאתי וקיבלתי את המסמכים שנשלחו מנציב קבילות החיילים.
המסמכים היו תשובתה של הפרקליטות הצבאית אליי ואל הנציבות וכן תלונתי הראשונית
לקצין מילואים ראשי שהעביר אותה לנציב קבילות החיילים. רק מסמך אחד היה חסר לי: תשובת מפקד טייסת תעופה בבסיס רמת דוד שמודה שהם
שם שללו את כניסתי ליחידה. בשעה 16:00 לערך או בסמוך לכך, ביקש רב סרן זיידש שקרא את המסמכים
שפוקססו עוד קודם, לשפוט אותי. הבהרתי לו שחסר לי מסמך שלא נשלח אליי. הוא החל
לגלות קוצר רוח, אבל אני הבהרתי שללא המסמך הזה, אני לא מסכים להישפט בפניו. זיידש הורה שוב לחייל לתת לי להתקשר. הוא הורה להשיג את המסמך עד לשעה
17:00. התקשרתי לקצינה מנציב קבילות החיילים וביקשתי את המסמך. זו ענתה שאין לה.
ביקשתי שתתקשר להוריי ותסביר להם מהיכן בדירתי לקחת את המסמך ולאן לפקסס אותו. ואכן, פחות מחצי שעה אחר כך הגיע המסמך הגואל: בסיס רמת דוד ("כנף
1") מודה שהוא שלל ממני את הכניסה לבסיס מחמת "התנהגות לא
הולמת". בניגוד לפקודות מטכ"ל. מסמך זה ביחד עם תלונתי ועם תשובת
הפרקליטות שקבעה שהיחידה הצבאית לא היתה בסדר בנושא של שלילת הכניסה לבסיס, היו
לטעמי הסנגוריה המושלמת למעמד ולמשפט. המשפט
בשעה 17:00 עמדתי שוב מול רב סרן רם זיידש. זיידש הסביר שהוא כבר קרא את
המסמכים שפוקססו אליי ויודע במה המדובר. "האם אתה רוצה להישפט בפניי", שאל שאלה שאם הייתי אומר בה
"לא", אולי הוא היה בכל זאת מחליט לשפוט אותי. לכך הוא כבר קיבל היתר
מהפרקליטות הצבאית. לא ברור לי אם ההיתר היה מפוברק או אמיתי. כנראה אף אחד שם
במערכת הצדק המזויינת לא רצה שזה יגיע לבית דין צבאי. במהלך המשפט הקצר ניסה רב סרן זיידש לשכנע אותי כי כל מה שעשיתי
והתלוננתי לא היה בסדר. "היית צריך לפנות גם לבסיס משטרה צבאית" קבע.
אם הייתי פונה, כך חשבתי לעצמי, בטח היה מוצא אותי אשם, כי לא פניתי
לרמטכ"ל או לשר הביטחון. המסמכים הוצגו מול המסמכים שמסר משרד הקישור. רב סרן זיידש מצא אותי אשם
בעריקות משירות צבאית כמעט 500 יום. הוא גזר עליי 4 ימי מחבוש בפועל ו 10 ימים
על תנאי למשך שנה. על פי החישוב, הייתי עצור מיום רביעי בבוקר. הייתי אמור
להשתחרר ביום שבת בבוקר. בשבת אין שחרורים, ולכן השחרור הוא ביום שישי בבוקר. כך למעשה מדובר בעונש מחבוש של 48 שעות וקצת. המשפט השני היה כבר מופרך. התלונה על אלימות מצידי והתפרעות על טופס
תלונה שהוגש מטעם גף בטחון שדה בבסיס רמת דוד נראה כבר שקרי למדיי. רב סרן זיידש
לא לקח את הסיכון בלהוציא אותי זכאי, והחליט שאני אשם. הוא גזר עליי 14 יום
מחבוש על תנאי למשך שנה. זה המחיר שחייב לשלם חייל מילואים חף מפשע: עונש על
תנאי. לא עונש אמיתי. בסיום משפט השדה המביך הזה, הוא יצא מהחדר, טפח לי על הגב כמו אל חבר שלו
שגנב איתו הרגע עדר סוסים ביחד. הוא עזב את המקום, לא לפני שהסביר שכדאי לי
לעלות על מדים, כי אם לא אעלה אפשר יהיה לשפוט אותי ולהוסיף לי ימים. הוחזרתי לתא. מדים במידה שלי הם לא מצאו. ככה זה בסוף שבוע. כבר לא נשאר
מדים נורמלים באפסנאות, בטח שלא למילואימניק שלא חתם על כלום. את המשך היום העברתי בתא בייעוץ לחיילים סדירים עצורים שהמשיכו לשמור
עליי. החיילים המפקדים הכלאים התחילו להבין ולהפנים שצדקתי. שמחר אני משתחרר.
שהמאבק שלי במערכת היה צודק. טוטאלי. חזק. ללא פשרות. בלי לפחד מהמערכת. בערב הגיעה חיילת מפקדת ושאלה האם אני צריך משהו. השבתי לה שתתקשר לאבי
על מנת שיבוא ויאסוף אותי למחרת בשעה 8:00 בבוקר. לי לא היה כסף לחזור הביתה.
באתי בלי כסף. רק טלפון נייד וצרור מפתחות. יום חמישי, לילה. השמיים פתאום החליטו לבכות. גשם זלעפות ירד שם בחוץ
בעתלית, לאחר תקופה ארוכה שמזג האוויר היה שרבי ויבש. רוח קרה מילאה את התא, ורק
שמיכת סקביאס צבאית הצליחה לחמם לי את גופי הרועד. השחרור
בבוקרו של יום שישי, לאחר ארוחת בוקר ראשונה שבה החלטתי לאכול סופסוף את הביצה
והגבינה, וללגום מעט תה מתוק וחם, שוחררתי. שלושת זוגות השרוכים הושבו לי חזרה.
החיילים הסדירים הכלואים שהיו שם במתקן שטיפת הכלים בחוץ ביחד איתי, לחצו לי יד.
לחצתי גם את ידם של שני החיילים המפקדים הסוהרים ואמרתי שלום. משם נלקחתי לצריף הקבלה של כלא שש. השחרור היה די מהר כי לא חתמתי על
כלום. קיבלתי את הטלפון הנייד ואת צרור המפתחות. טופס הצבה בחזרה ליחידת הקישור
ניתן לי. הצבא החזיר אותי למילואים. אני לא בטוח שאני רוצה לחזור לצבא המגעיל
הזה, המטונף הזה, הפאשיסטי, הדיקטטורי, חסר הצדק, המטייח. בשבילי זה כבר לא צבא הגנה לישראל. זה צבא ההגנה על התחת. תחת אישי של
אנשי קבע ירוקים שמנהלים לנו האזרחים את החיים והופכים את אזרחי מדינת ישראל
לפיונים שאפשר להתעלל בהם חופשי חודשי וגם שנתי ותקופתי. רק בל"ג בעומר הם
כאילו עושים לנו כבוד, כמו שהורים מכים נותנים שוקולד לילד המוכה שלהם כשהוא
חוגג יום הולדת. הרכב של אבי חיכה לי שם בחוץ, ואת הדרך לעכו עשיתי עם מחשבות שונות בראש. סוף דבר
יש לי רצון עז לנקום במנייקים מהצבא, אבל אין לי רצון לבלות איתם שנים
בבתי משפט אזרחיים או בהגשת בג"צים למיניהם. פיצוי כספי? הצחקתם. הרי מצאו
אותי אשם בעריקות, לא? עוד עלולים לטעון שעשו לי טובה ונתנו לי עונש קל. כמוני קיימים עוד אלפי אנשי מילואים שצבא ההגנה על התחת מתייחס אליהם כמו
אל זבל אנושי, כמו אל חוטבי עצים, כמו אל שואבי מים. האחרונים אינם מבינים שהם
הכוח האמיתי מאחורי צבא הגנה לישראל, ואף איש קבע לא צריך להתייחס אליהם כמו אל
אנשים דפוקים שמובנים מאליהם. כולנו המילואימניקים צריכים למרוד נגד החרא שמנסה החונטה הצבאית השלטת
להאכיל אותנו. חוק השיפוט הצבאי צריך להעלם מחייו של האזרח הקטן. אם היינו רוצים
דיקטטורה וסבל, היינו נותנים למדינות ערב לכבוש אותנו. את יום המילואימניק בל"ג בעומר צריך לשרוף. את הכבוד המזויף הזה
למילואימניק המוכה צריך להעלים ביחד עם קצין מילואים ראשי. אם הוא לא דואג לנו,
מי כן ידאג לנו? |
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
