בתי המשפט

 

 

 

מדינת ישראל

ע"י עו"ד דן אלדד                                                                                  המאשימה

 

נ  ג  ד

מרדכי ואנונו

ע"י עו"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד                                                       הנאשם    

 

                                                                     

 

                                           ה כ ר ע ת        ד  י  ן

 

מבוא

1.      כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם 19 עבירות של הפרת "צו  צמצום והשגחה" לפי תקנה 109  (2) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 בצירוף תקנה 69(א) לתקנות אלו, וניסיון לעבור עבירה כאמור, עבירה ע"פ הוראות החיקוק הנ"ל, בצירוף סעיפים 25 ו-34ד' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

2.      בסעיף 9 לכתב האישום המתוקן נטען שהנאשם הפר את צו האלוף "לכל הפחות" 19 פעמים[1], ביודעין ובהתרסה בכך שקיים קשרים עם עיתונאים זרים ומסר להם בראיונות שמסר, ידיעות  ופרטים הידועים לו אודות עבודת הקריה למחקר גרעיני בנגב (להלן-קמ"ג), שם עבד למעלה מ-18 שנים קודם לכן, וכן נטען שיצר קשר עם אזרחים זרים באמצעות האינטרנט ע"י שליחה וקבלה של דואר אלקטרוני, שיחות צ'ט וידאו וקול. בסעיפים 10-30 לכתב האישום מובאים פרטים על הקשרים למיניהם שערך הנאשם. בסעיף 31 לכתב האישום נטען שבכל המקרים שבסעיפים 10-29 שבכתב האישום (למעט סעיף 20 לכתב האישום) הפר הנאשם את הוראות הצו הנ"ל בכך שקיים קשרים ושוחח עם אזרחים ותושבים זרים ומסר להם ידיעות, בעניינים הקשורים לעבודתו בקמ"ג, בשיחות שרובן יועדו לפרסום ברבים בחו"ל וחלקן, אף שודרו בשידור חי.

 

3.      בסעיף 32 לכתב האישום המתוקן נטען שהנאשם ניסה לעזוב את אזור ירושלים ואת שטח המדינה כשיעדו העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית וזאת ללא אישור. נטען שהנאשם נעצר במחסום 300 בדרכו לכיוון בית לחם. לעניין זה יוחסה לנאשם עבירה של ניסיון להפר את הוראות צו האלוף הנ"ל.

 

4.      להלן כמה עובדות רקע:

עניינו של ואנונו נפתח בשנת 1976, כאשר הוא הועסק כטכנאי באחת ממחלקות הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). בתקופת מלחמת של"ג גיבש העותר השקפת עולם רדיקלית-קיצונית, אשר התבטאה בין היתר, ביחס בקורתי קשה ביותר כלפי מדינת ישראל ובתוך כך גם כלפי הנעשה בקמ"ג. בשנת 1985 התפטר מיוזמתו מעבודתו בקמ"ג, יצא מישראל ונסע לתאילנד, ולאחר מכן לאוסטרליה, שם המיר את דתו. הוא נשא עמו מידע סודי על אודות הנעשה בקמ"ג, אותו אסף ללא רשות בתקופת עבודתו שם, ושם לו למטרה לחשוף מידע זה בפני גורמים שונים שאינם מוסמכים לקבלו. לצורך כך, ביקש ליצור קשר עם עיתונאי שיסייע לו להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועל. הוא נפגש עם כתב ה"סנדיי טיימס" הלונדוני פיטר הונאם, ופרש בפניו מידע סודי ביותר הנוגע לקמ"ג, ובכלל זה גם תצלומים שנמצאו ברשותו. כתוצאה ממפגש זה, ביום 5.10.86 פרסם העיתון כתבה נרחבת, מלווה בצילומים ובתרשימים מפורטים, שכללה תיאור נרחב על פעילות הקמ"ג וסודות הגרעין של ישראל, וכל זאת בהתבסס על מידע שמסר הנאשם[2].

 

      נוכח גילוי החומר הסודי הנ"ל, הנאשם הועמד לדין והורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים[3]  בעבירות של סיוע לאויב במלחמתו בישראל, במסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ובאיסוף ידיעות סודיות בכוונה האמורה, מעשים המהווים עבירות לפי סעיפים  99, 113(ב) ו-113(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו בעבירות האמורות גזר עליו ביהמ"ש (ביום 27.3.88) שמונה עשרה שנות מאסר שמניינן מיום 7.10.86. ערעורו של הנאשם דנן על הרשעתו וכנגד חומרת עונשו נדחה בביהמ"ש העליון[4].  ביום 19.4.04 (יומיים לפני שחרורו של הנאשם  ממאסרו הארוך) הוצאו שני צווים שמתוכם רק אחד רלוונטי לענייננו והוא "צו צמצום והשגחה" בנוגע לנאשם שהוציא האלוף יאיר נווה[5] (להלן-צו צמצום והשגחה או צו האלוף). בסעיף 4 לכתב האישום נטען שצו זה נמסר לנאשם ביום 19.4.04. צו זה הוארך ביום 20.10.04 ונטען שעותק הימנו נמסר לנאשם ב-20.10.04.[6]

 

5.      למען שלמות הכתובים יצויין כי כתב האישום המקורי (בטרם שתוקן) ייחס לנאשם 21 עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה נוספת של ניסיון להפר הוראה חוקית לפי אותו סעיף בצירוף סעיפים 25 ו-34ד' לחוק הנ"ל. העבירות שעניינן הפרת הוראה חוקית התייחסו לצו האלוף הנ"ל ואילו עבירת הניסיון שעובדותיה פורטו בסעיף 32 לפרק העובדות שבכתב האישום המקורי התייחסה  הן לצו האלוף והן ל"צו איסור יציאה מהארץ מטעמי ביטחון" בנוגע לנאשם, שפרסם שר הפנים דאז ביום 19.4.04[7]  (להלן-צו איסור היציאה לחו"ל או צו שר הפנים).

 

6.      בהחלטה שנתתי ביום 22.5.05  בגין טענות מקדמיות שהעלתה ההגנה, הוריתי לתביעה (מנימוקים שנתתי באותה החלטה) להגיש כתב אישום מתוקן תוך ייחוס לנאשם עבירות  על פי סעיפים 109(2) ו-69 לתקש"ח, ככל שהיא מייחסת לנאשם אי קיום של צו האלוף.  כמו כן קבעתי בהחלטה הנ"ל שאני מקבל את טענת ההגנה שגם אם ביצע הנאשם את העובדות שבסעיף 32 לכתב האישום, הוא לא הפר את צו שר הפנים. צו שר הפנים שריר וקיים לעניין איסור היציאה לחו"ל, אך אין בו כדי לכסות את היציאה לשטחים התפוסים ע"י צה"ל  "תפיסה לוחמתית". המאשימה תיקנה את כתב האישום לאור ההחלטה הנ"ל וייחסה לנאשם את העבירות המפורטות בסעיף 1 דלעיל ובמסגרת כתב האישום המתוקן, תיקנה את כתב האישום המקורי כדלהלן: המדינה ייחסה לנאשם 19 עבירות הפרה של צו האלוף, נמחק סעיף 7 לפרק העובדות (שהתייחס לצו שר הפנים), וכן נמחק אותו חלק מסעיף 32 לכתב האישום המקורי שהתייחס לניסיון להפר את צו שר הפנים. כמו כן קבע כתב האישום המתוקן שבמקרים המתוארים  בסע' 20 ו-30 לכתב האישום לא היתה הפרה של צו האלוף[8].

 

7.      בעקבות טענות מקדמיות נוספות שהעלתה ההגנה, נתתי החלטה נוספת[9] ביום 31.7.05 לפיה סעיפים 16 ו-20 לכתב האישום המייחסים לנאשם שני מקרים של הפרת צו האלוף, אלה אמנם יישארו בעינם אך ורק וככל שהמאשימה תחפוץ להוכיח באמצעותם את התנהגות הנאשם שיש בה כדי להשליך על עבירות אחרות המתוארות בסעיפים אחרים. הסיבה לקביעה זו היתה שאין בסעיפים אלו ציון וזיהוי של הכתבים עימם שוחח הנאשם ולכן, לא ניתן להאשים את הנאשם בעבירה של הפרת צו האלוף שעניינו מגע עם מי שאינם אזרחי המדינה או תושביה שכן בשל כך שלא היה זיהוי של הכתבים בסעיפים אלו, לא ניתן לקבוע שהיתה הפרה של צו האלוף באותם מקרים.

 

8.      מכל האמור לעיל נובע שיש לברר במשפט זה 18 מקרים (ולא 19 מקרים כפי שצויין בכתב האישום המתוקן, או 21 מקרים כפי שצויין בכתב האישום המקורי) שבהם לטענת המאשימה עבר הנאשם על צו האלוף. מקרים אלו פורטו בסעיפים  10-15, 17-19 ו-21-29 לכתב האישום ולצידם עבירת הניסיון לעבור  על צו האלוף כמיוחס לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום.

 

על תקנה 109(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 בצירוף תקנה 69(א)

 

9.      תקנה 109(2) לתקש"ח קובעת עבירה שעניינה "הפרת צו צמצום". לפי סעיף 109(1) לתקש"ח רשאי מפקד צבאי, כהגדרתו בתקש"ח[10], לתת "צווי צמצום" לכל אדם באופנים שפורטו בסעיף 109(1) לתקש"ח . ס"ק 109(1)(ד) קובע כאחד מהאופנים[11] הנ"ל "להטיל עליו אותם צמצומים שיינקבו בצו בדבר העבדתו או עסקיו, בדבר בואו בקשרים או בחליפת ידיעות עם בני אדם אחרים, ובדבר פעולותיו ביחס להפצת חדשות או דעות". בנוסחו המקורי של הסעיף באנגלית קובע סעיף 109(1)(ד) כדלהלן:

“Imposing upon him such restrictions as may be specified in the order in respect of his employment or business, in respect of his association or communication with other persons, and in respect of his activities in relation to the dissemination of news or the propagation of opinions”.                                                                                                                                                                                                             

     

     הפרת הצו היא עבירה שהעונש עליה נקבע בסעיף 69(א) לתקש"ח.

 

10.  תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 הן דבר חקיקה של שלטונות המנדט הבריטי שנעשה בשנת 1945, שהותקן בעיקרו של דבר כדי לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במחתרות העבריות והערביות שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה הפכו תקנות אלה, כמו מרבית החקיקה המנדטורית, לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל, אם כי פרקים אחדים שלהן בוטלו .זוהי למעשה חקיקה ראשית שעם הקמת המדינה הפכה מכוח הוראות סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 לחלק מן המשפט הישראלי.

 

11.  המקרה שלפנינו הוא מקרה קשה שכן מדובר באדם שריצה  18 משנות חייו בכלא. משהשתחרר מהכלא הוצאו כנגדו צווים שהם נשוא משפט זה. לכל אדם זכויות יסוד, הקבועות במשפט הבינלאומי ובחוקי היסוד בישראל. כך למשל קובעת ההצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם של האומות המאוחדות משנת 1948 כי לכל אדם הזכות לחופש תנועה בתוך מדינתו וכן חופש לצאת את המדינה, כל זמן שיחפוץ. כן יש לכל אדם זכות להבעת דעה ולפרטיות. לכל אדם זכויות חברתיות ופוליטיות לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות פוליטיות וחברתיות משנת 1966. מרביתן של זכויות יסוד אלו הוכרו בפסיקת בית המשפט העליון בארץ וגם בהוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו  כגון: הזכות לפרטיות, הזכות לחופש תנועה, הזכות לצאת את הארץ ועוד.  

      יחד עם זאת, יש לזכור  שזכויות יסוד אלו אינן מוחלטות, ופעמים הן עומדות בסתירה לאינטרסים חיוניים של המדינה. במקרה כזה יש לאזן את הזכויות הללו אל מול הצרכים החיוניים של המדינה.  הפגיעה בזכויות היסוד צריכה להיעשות לפי נוסחת האיזון הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כלומר, צריך שהפגיעה תעשה באמצעות חוק,  אשר הסמיך את הרשות המנהלית לפגוע בזכות היסוד. הפגיעה צריכה להיות הולמת את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, להיות לתכלית ראויה - וחייבת להיות מידתית.

12.  על צווי ההגבלה אמר בזמנו השופט ברק כדלהלן[12]:

"צווי הגבלה יכול שיהיו שונים ומגונים, וגם מידת פגיעתם אינה שווה  לכל נפש. לא הרי צו הגבלה המטיל על המוגבל "מעצר בית" (תקנה 110(4) לתקנות הנ"ל) כהרי צו הגבלה המגביל את תנועותיו לאזור, שבתחומו רשאי הוא לנוע בחופשיות. ואינה דומה הגבלה לאזור מסוים, לגבי מי שמתגורר וגם עובד בו, להגבלה של מי ש"הוגלה" לאזור על-פי הצו. כשם שלא דומה מי שנאסרה עליו היציאה מן הארץ למי שחופש תנועתו הוגבל בתוך תחומי המדינה ......

אולם כל מידה של פגיעה בחופש התנועה חייבת להיות תולדה של העמדת שני הערכים, זה מול זה, ושל השכנוע, כי הפגיעה אכן מתחייבת למען השגת המטרה הביטחונית הספציפית שהיא באה למנוע. משמעות הדבר, כי חייב להיות קשר ישיר בין האמצעי שננקט לבין מידת הסכנה הנשקפת מן האיש שכנגדו הוצא צו ההגבלה. מידת הסכנה נלמדת מן הראיות המצויות לפני מוציא הצו, אשר עליו להשתכנע, כי הן מחייבות את ההגבלה, בהיותן חד משמעיות ומשכנעות לקיומה של אותה סכנה" .                             

 עוד הוסיף השופט ברק וקבע באותו פס"ד שתי קביעות שטרם נס ליחן  והן רלוונטיות לענייננו:

"מטבע הדברים, על-כן, כי לשם הגנה על ערך הביטחון, בו עלולה התוצאה הרעה להיות בלתי הפיכה ובעלת השלכות מרחיקות לכת ביותר, יש להרחיב את מיתחם ההסתברות, לפי כל מיבחן, עד שיכלול גם "שולי ביטחון" לסטייה בהערכת הסיכון, שכן הצבת גבולותיה של ההסתברות היינה פועל יוצא למידת ההגנה שמבקשים אנו להעניק לערך זה. כי הרי "לא כל העקרונות הם בעלי חשיבות זהה בעיני החברה", ו"על בית המשפט להעריך את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות השונים .                                                 

הרחבה זו אל מירווח הביטחון, ראויה היא לא רק באשר לבחינת מידת ההסתברות, אלא גם לגבי שקילתה של מידת הפגיעה בביטחון המצדיקה פגיעה בחופש התנועה. במכלול שיקולי ההסתברות של הסכנה והערכת הפגיעה, לגיטימי הוא להביא בחשבון לא רק את תמונת המצב הביטחוני בזמן נתון, אלא גם את הדינמיות הפנימית שבאירועים ביטחוניים, כש"המצב הביטחוני אינו קובע, וחלים בו שינוים, מהם מהירים וחדים. חשש מפגיעה בביטחון הציבור, שאתמול היה רחוק, עשוי להיות קרוב ביותר היום".                        

צו האלוף

13.  סעיף 7 לצו האלוף, שלטענת המאשימה הופר ע"י הנאשם ב-18 מקרים[13],  קובע כך: "למר ואנונו אסור, ללא קבלת אישור מראש, בכתב, לקיים קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף אסור לו להשתתף בצ'טים באינטרנט". צויין בצו כי בכל מקרה שבו יהיה לנאשם ספק באשר למגבלות שהוטלו עליו בצו, חובה עליו לפנות בעניין זה למפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו, לצורך קבלת הבהרות.  צו זה הוארך כמה פעמים. מבחינת הזמן, ההתפרסות של העבירות המיוחסות לנאשם דנן (בכל הקשור להפרת הוראת סעיף 7 לצו) היא מ-22.5.04 ועד 10.1.05. עבירת הניסיון (שמיוחסת לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום) היא מ-24.12.04 בה מיוחס לנאשם ניסיון לעזוב את איזור ירושלים ואת שטח המדינה כשייעדו הוא העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית.

 

14.  יצויין כי לפני פרסום הצו נמסרה לנאשם הודעה על הכוונה להוציאו. ביום 18.4.04 שלח ב"כ הנאשם לאלוף מכתב השגות כנגד הכוונה למתן הצו. ביום 19.4.04 שלח האלוף מכתב תשובה להשגות כנגד הצו. בסעיף 31 למכתב התשובה, הבהיר האלוף שכל אימת שהנאשם ירצה לקיים קשרים עם אדם שהנאשם אינו יודע את אזרחותו בוודאות, או בכל מצב שבו ינסה אדם כלשהו שאינו מוכר לנאשם ליצור עימו קשרים, עליו לברר תחילה את זהותו באופן פוזיטיבי באמצעות שאלות הבהרה אינפורמטיביות ראשוניות. במכתב הוסבר שאם יפנה לנאשם אדם בשפה זרה, צריך הדבר להעלות אצל הנאשם את החשד שהפונה הוא אזרח זר[14]. חובת בירור זו נובעת גם מהצו עצמו הקובע ש"בכל עת שבה יהיה למר ואנונו ספק באשר למגבלות המוטלות עליו, חובה עליו לפנות למפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו לצורך קבלת הבהרות".

 

 

        עמדת ביהמ"ש העליון באשר לצו האלוף

15.  צו האלוף נבחן בשלושה פסקי דין שהיו בבית המשפט העליון:

א.      בג"צ 5211/04 מרדכי ואנונו ואח' נ' אלוף פיקוד העורף ואח'[15]

ב.       בג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף[16]

ג.        בג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח'[17]

        

16.  תחילה כמה מילים על הרקע להוצאת הצו ולהארכת תוקפו ומה הנזק שמתקין הצו רצה למנוע. לעניין זה הנני מפנה לפסיקת ביהמ"ש העליון הנ"ל שבחנה צו זה לפני ולפנים וכתבה באשר לרקע להוצאת הצו הנדון והארכתו כדלהלן:

א.      בבג"צ 5211/04[18] נכתב כך: "מהצהרות שמסר העותר (שהוא הנאשם בהליך זה-י.צ.) בחקירתו ובמשפטו, ממכתבים ששיגר מתא-כלאו לגורמים שונים בארץ ובחו"ל ומחומר מודיעיני שנצבר לגביו במהלך תקופת מאסרו, עלה, לכאורה, כי לא כל המידע הסודי שהגיע לידיעת העותר ושהושג על ידיו עד ליום התפטרותו מן העבודה בקמ"ג, נמסר על ידיו לעיתון סנדיי טיימס ופורסם. התגבשה הערכה, כי מידע סודי נוסף, שלא נמסר על ידיו, נותר כבוש בלבו ובזיכרונו, ושעם שחרורו מן המאסר עלול העותר לפרסם גם מידע נוסף זה. ...." ובהמשך פסה"ד נכתב[19]  "לא מצאנו יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים, כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף ולפרסם מידע סודי על אודות הקמ"ג, שנרכש או נאגר על-ידיו בתקופת העסקתו שם". בהמשך הובאו דוגמאות למיניהן של מכתבים שכתב הנאשם ולאחר אותה סקירה כתב בימ"ש כך[20]:     " נראה כי העותר ניחן בכושר זיכרון בלתי-רגיל. מן המחברות שנתפסו בתאו עלה, כי זכר לפרטי פרטים את הנתונים והתהליכים שאליהם נחשף במסגרת מילוי תפקידו וכי היטיב לזכור ולשנן גם נתונים ותהליכים שעל אודותיהם למד מתוך מסמכים שהעתיק וצילם בחשאי במחלקות אחרות של הקמ"ג".  ובהמשך[21] כתב ביהמ"ש "די להתבונן במחברות כדי להיווכח שבעריכת עשרות התרשימים ועשרות דפי הטקסט הושקעה עבודת נמלים שקדנית ומדויקת. לא זו אף זו: את אשר רשם תחילה בעברית, טרח העותר ותירגם לאנגלית. בצדק טען בא-כוח המשיבים, כי מחברותיו של העותר מעידות בעליל על כוונתו להביא, לאחר שחרורו מן המאסר, לפרסומו של החומר. אין זאת אלא כי תיעד מזיכרונו את החומר הסודי מחשש שיישכח, וככל הנראה גם כדי שיהיה לו מתוך מה לחזור ולשנן שוב ושוב את מה שהיטיב לזכור, ותירגם את החומר לאנגלית כדי שיהיה מוכן בידו - ולמצער שגור על לשונו - במטרה לתת לו פומבי אחרי שישוחרר מן המאסר".

ב.       בבג"צ 6358/05 כתב ביהמ"ש[22]  כך: ” שוכנענו, לאחר דיון שארך עת ארוכה, חלקו בדלתיים סגורות, ולאחר שבדקנו את החומר והנתונים שהוצגו בפנינו, כי בידיו של ואנונו חומר סודי בעל רמת סיווג בטחוני גבוהה ביותר ובעל חשיבות מערכתית רבה, הקשור למהלך עיסוקו ועבודתו בקמ"ג. חומר זה בחלקו הגדול, לא נחשף עד כה ברבים. תכניו הם בעלי משמעות חרף השנים הרבות שחלפו מאז היה העותר מועסק בקמ"ג, ולמרות העובדה כי ריצה שנים כה רבות בכלא, כשהוא מנותק ממקורות המידע הקשורים בפעולת הקמ"ג. שוכנענו, כי הסכנה לביטחון המדינה ולאינטרסים חיוניים של הציבור הכרוכה בחשיפת המידע הביטחוני האצור בידי העותר הינה ישירה וממשית. אין מדובר בסכנה קלת ערך וזניחה, אלא בחשש לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני של ממש, אשר קיים הכרח להסירו. נוכח משקלו הכבד של האינטרס הציבורי הקשור בדבר, הוחזק העותר בעת ריצוי מאסרו בהפרדה מאסירים אחרים. סיכון מאותו טיב משמש גם כיום עילה לצווי ההגבלה, כאשר הסיכון לחשיפת מידע סודי ביותר נוסף לא פחת כי אם גבר, עם צאתו של העותר מכותלי בית הסוהר וזמינותם של אמצעים פשוטים ונוחים יותר הפתוחים כיום בפניו, העלולים לשרת אותו בקידום מטרותיו. תרומה נוספת לסיכון הקיים יש בהצהרותיו של העותר כי הוא מתכוון, ככל שהדבר יעלה בידו, לחשוף קבל עם ועולם, את המידע הסודי המצוי אצלו, ואשר בהפצתו החל בטרם נכלא לשנים ארוכות. מדיון חסוי שנמשך שעה ארוכה השתכנענו כי הצהרותיו של ואנונו בדבר כוונותיו אינן הצהרות סרק. הוא מתכוון לממשן באם יעלה הדבר בידו, ויש ביכולתו המעשית להוציאן מן הכוח אל הפועל ולגרום בכך נזק ממשי לאינטרס ציבורי רב משקל".

ג.        למסקנה דומה הגיעו השופטים בבג"צ 4624/06[23] בכתבם: "...ממכלול הראיות עולה חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה , ברמת הסתברות של קירבה לוודאות.....מהחומר שהובא בפנינו, הן באופן גלוי והן באופן חסוי עולה כי מצב הדברים שתואר לעיל, של רצון העותר לחשוף את המידע הסודי שמצוי אצלו ושל יכולתו לפגוע בביטחון המדינה עמד בעינו , ולא חל בו כרסום".

 

      17.  להלן, בקצרה אביא את עיקר קביעותיו של בג"צ לגבי הצו נשוא דיוננו .

 

א.       בבג"צ 5211/04 מרדכי ואנונו ואח' נ' אלוף פיקוד העורף ואח' בסעיף 8-12 לפסה"ד, דן ביהמ"ש העליון בטענות העותרים (שכללו את הנאשם ואת האגודה לזכויות האזרח בישראל) שלפיהן לא היתה עילה מוצדקת, הנובעת משיקולי ביטחון ממשיים, לאסור על העותר לצאת מישראל ולהגביל את תנועותיו ואת קשריו בתוך המדינה. בסעיף 9 לפסה"ד קבע ביהמ"ש העליון כך:

 

                            "לא מצאנו יסוד לפקפק בצידקת הערכתם של המשיבים, כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף ולפרסם מידע סודי על אודות הקמ"ג, שנרכש או נאגר על ידיו בתקופת העסקתו שם. ביטוי גלוי לרצונו הנחוש לעשות כן נתן העותר בהזדמנויות רבות".

 

              בסעיף 12 לפסה"ד נקבע: כך :

                             "ההסברים שקיבלנו מפי המומחים שכנעו אותנו בצדקת הערכתם של המשיבים, כי העותר אוצר בזיכרונו מידע סודי שפרסומו על ידיו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים מובהקים של מדינת ישראל".

 

בסעיף 14 לפסה"ד דן ביהמ"ש העליון בסבירות צו האלוף וזאת לאחר שהתקבלו (בדלתיים סגורות) הסברים מפורטים מפי נציגי השב"כ .מסקנת ביהמ"ש העליון היתה :

 

"כל שנוכל לומר הוא, שההגבלות שהוטלו על העותר נועדו לשפר במידת-מה את יכולתם של משטרת ישראל ושל גורמי הביטחון לפקח על העותר, לבל ינצל את חירותו להתהלך חופשי, אם להפרת הצו האוסר עליו לצאת מישראל ואם להעברת מידע סודי המצוי ברשותו לגורמים שאינם מוסמכים לקבלו. בצדק, לכאורה, טענו ב"כ העותרים, כי ההגבלות שהוטלו על העותר ע"י אלוף פיקוד העורף אינן כה יעילות ואינן מבטיחות את השגת המטרות שלשמן הוטלו. אלא ש'חיסרון' זה (שמבחינת הרשויות הוא אכן חיסרון) יש לייחס להחלטתו של האלוף להקל ככל האפשר במהות והיקף ההגבלות שתוטלנה על העותר. ועל הקלה זו עימו בוודאי שאין לעותר יסוד להלין".

 

סבירות הצווים נדונה בבג"צ שבמסגרתו נשמעו בדלתיים סגורות הסברים מפורטים מטעם נציגי השב"כ באשר לצורך בהם. נבדקה לא רק סבירות הצווים מבחינת המשפט המינהלי, כי אם מבחינת המשפט החוקתי. בסעיף 13 לפסה"ד איזכר ביהמ"ש העליון את סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[24], ובחן את הצווים הנ"ל מבחינת תכליתם ומידתיותם[25].

 

ב.        בבג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף שוב נדונו הצו לאחר שהוארך עד 16.10.05. באותו דיון העלה הנאשם טענות רבות מלוא החופן כנגד הצו ובהן טענות לפיהו הצו אינו עומד באמות המידה המותוות ע"י עקרונות פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובמיוחד בתנאי המידתיות. כמו כן נטען שצו ההגבלה לוקה בחריגה מעקרון החוקיות במובן זה שיש בו אי בהירות וחוסר וודאות באשר למהות האיסור הכלול בו, שהפרתו גוררת ענישה פלילית. בין הטענות הנוספות שנטענו (ואינני כולל את כולן) נטען שהצו לוקה באי חוקיות עקב אי בהירות בניסוחו ובתוכנו, היוצרת אי וודאות לגבי מהות האיסורים החלים על פיו. ומאחר שהפרת הצו עלולה לגרור עונש פלילי, אין להכיר בתוקפן של הוראות בלתי ברורות בו ויש להורות על בטלותן.  בג"צ הכיר בכך שההגבלות שהוטלו על הנאשם הן קשות אלא שהיה סבור שקיים שיקול ביטחוני אמיתי וכבד משקל המצדיק נקיטת אמצעים מתאימים שירתיעו את הנאשם מפני גילוי מידע סודי ורגיש המצוי ברשותו לגורמים שאינם מוסמכים לקבלו, חומר שבחלקו הגדול עוד לא נחשף עד כה ברבים, והוא רב משמעות למרות חלוף השנים. להלן הדברים שקבע ביהמ"ש העליון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:

 

                "שוכנענו, לאחר דיון שארך עת ארוכה, חלקו בדלתיים סגורות, ולאחר שבדקנו את החומר והנתונים שהוצגו בפנינו, כי בידיו של ואנונו חומר סודי בעל רמת סיווג בטחוני גבוהה ביותר ובעל חשיבות מערכתית רבה, הקשור למהלך עיסוקו ועבודתו בקמ"ג. חומר זה בחלקו הגדול לא נחשף עד כה ברבים. תכניו הם בעלי משמעות חרף השנים הרבות שחלפו מאז היה העותר מועסק בקמ"ג, ולמרות העובדה כי ריצה שנים כה רבות בכלא, כשהוא מנותק ממקורות המידע הקשורים בפעולת הקמ"ג. שוכנענו, כי הסכנה לביטחון המדינה ולאינטרסים חיוניים של הציבור הכרוכה בחשיפת המידע הבטחוני האצור בידי העותר הינה ישירה וממשית. אין מדובר בסכנה קלת ערך וזניחה, אלא בחשש לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני של ממש, אשר קיים הכרח להסירו".

     

     ביהמ"ש העליון קבע שההגבלות שהוטלו על הנאשם נחוצות ומידתיות. יחד עם זאת קבע בג"צ באותו דיון שהאיסור בצו ההגבלה, ככל שהוא נוגע להימצאות הנאשם במרחק של 100 מ' ממקומות שלא פורטו בנספח א' לצו, שמהווים מעברים מהם ניתן להגיע לאיזורי יו"ש ועזה, אינו מתיישב עם דרישת החוקיות, המחייבת הגדרה ברורה ובהירה של האיסור ולכן הורה לבטלה. מכאן שכל שאר חלקי הצו לדעת בג"צ הם נחוצים, ברורים ומידתיים.

 

ג.        בבג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח' שוב נדון הצו לאחר שהוארך תוקפו ע"י אלוף פיקוד העורף ביום 16.4.06. השופטים הגיעו לאותן מסקנות שאליהן הגיע ביהמ"ש העליון בבג"צ 6358/05 הנ"ל. ביהמ"ש קבע שמהחומר שהוצג לו :

               "עולה חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ברמת הסתברות של קירבה לוודאות, וכן כי ההחלטה להוציא את הצווים הנוכחיים נשענה על תשתית ראייתית רחבה ומוצקה".

      

 יצויין כי ב"כ הנאשם (העותר בהליך הנ"ל) טען שהמגבלה שבצו גורמת לבידודו של הנאשם בעולם. ב"כ הנאשם ביקש לצמצם את המגבלה כך שתתמקד באיסור להעביר תכנים ובאיסור על קיום קשר עם עיתונאים וכתבים זרים ולא על עצם קיום הקשר עם אזרחים או תושבים זרים שבסביבתם חי הנאשם. ביהמ"ש העליון התייחס לטענה זו וקבע כך:

          "אף כי המגבלה על קיום הקשר עם זרים מהווה הכבדה משמעותית על העותר אשר מתגורר במזרח ירושלים, הטענה כי כל מטרתה לאמלל את העותר ולבודדו בעולם, מוגזמת. בהבהרות שביקשנו מב"כ המשיבים הוברר כי כוונת המגבלה היא שהעותר יודיע מראש מי הם האנשים שבכוונתו לפגוש, ובדרך כלל, בהעדר סיבה מיוחדת לחשש ביחס לאופי הפגישה, יינתן אישור לקיימה. רק באותם מקרים בהם קיים חשש כי הדבר עלול לפגוע במטרה שלשמה הוצא צו ההגבלה, יוטל איסור לקיימה. .....לפיכך, אין מדובר במניעת פגישה עם זרים באופן גורף, אלא על הודעה מראש על רשימת האנשים שהעותר עומד להיפגש עימם....הנה כי כן, טענותיו של ב"כ העותר , התמקדו בעיקר במגבלות שהוטלו על חופש התנועה של מרשו בישראל, ובמיוחד התייחסו לאפשרויותיו לקיים פגישות עם זרים. עיקרן של מגבלות אלה נוגע לחובת דיווח, הודעה מראש וקבלת אישור. במגבלות אלה יש ללא ספק הכבדה רבה, אולם הן אינן עולות כדי שלילת אפשרות המפגש של העותר עם זרים וכל תכליתן לאפשר ביקורת וסינון לשם הגנה על ביטחון המדינה. בנסיבות יוצאות הדופן של עניינו של העותר .....לא ראינו להתערב כדי להקל על אותן מגבלות-לעת הזו".

                                                                    

טענות ההגנה של הנאשם כנגד הצו

18.  להלן, טענותיו העיקריות של הנאשם כנגד הצו:

א.      הצו בלתי סביר בשל חוסר בהירות;

ב.       האלוף האציל את סמכותו להוציא צווים לשב"כ בלא שנתונה לו סמכות ההאצלה;

ג.        האלוף לא נחשף למידע שהוביל להוצאת הצו.

 

    לעניין סבירותו של הצו

19.  בהחלטתי בעניין הטענות המקדמיות הותרתי את הדלת פתוחה לבחון את הנפקויות הנובעות מחוסר התייחסות של הצו למצבים בלתי מוגדרים שאינם מכוסים בצו המקשים על יישומם. כמו כן קבעתי ש"יהיה צורך לקבוע מה הנפקויות מאותם נושאים שצו האלוף אינו מכסה; האם "חוסרים" אלה יש בהם כדי להוביל למסקנה שמדובר בצו בלתי סביר עד כדי כך שהוא בטל, או שמא למרות אותם "חוסרים" הצו שריר וקיים ובר יישום". בהמשך הדברים אבהיר כי מסקנתי היא שמדובר בצו סביר.

 

20.  ההגנה הצביעה בסיכומיה על כמה נושאים שיש בהם משום אי סבירות[26] :

א.      עדותו של ירון חזן שהסכים בעת חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם ש"החלפת ידיעות" שבצו פירושה תהליך דו צדדי של מסירה הדדית של ידיעות.

ב.       דעתו של האלוף נווה ששיחה שאינה נוגעת לקמ"ג גם אם היא מתבצעת עם אזרחים זרים אינה הפרה של הצו[27].

ג.        דעתו של האלוף נווה שנוכחות אדם ישראלי בחדר בו משוחח הנאשם עם תושב/אזרח זר מאיינת את הפרת האיסור[28].

ד.       דעתו של האלוף שעל הנאשם נאסר אף לדבר עם ישראלים בעניינים ביטחוניים[29].

 

21.  פירושו של החוקר ירון חזן את המילים "החלפת ידיעות" אין בה כדי להצביע על אי סבירות כלשהי בצו. פירושו של החוקר רס"ר ירון חזן ש"החלפת ידיעות" שבצו משמען תהליך דו צדדי של מסירה הדדית של ידיעות הוא פירוש נכון . אלא שהצו אסר על הנאשם "לקיים קשרים או להחליף ידיעות, בכל דרך שהיא, עם אזרחים או תושבים זרים". במילים אחרות "קיום קשר" עם אזרחים או תושבים זרים "בכל דרך שהיא" מהווה עבירה.

 

22.    לגבי תשובות האלוף לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית (ע"י ב"כ הנאשם), אציין כי אין הן מחייבות את ביהמ"ש לעניין משמעות הצו ופירושו. כך למשל אם היה מובא לביהמ"ש חבר כנסת כדי שיעיד על פירושו של חוק שחה"כ השתתף בחקיקתו ואף בניסוחו, הפירוש שהיה מפרש אותו ח"כ את החוק לא היה מחייב את ביהמ"ש (אף כי ניתן לעניין בירור גישות שונות שהיו עובר לחקיקת החוק להסתייע בדברים שאומר ח"כ עובר לחקיקתו). בה במידה אם היה מובא לביהמ"ש שר כדי שיעיד על פירוש שהוא נותן לתקנות עליהן הוא חתום, פירושו לא היה מחייב את ביהמ"ש. לענייננו, מה שמחייב הוא הצו ומכתב ההבהרות שאל ניסוחם הגיע האלוף לאחר שנועץ בגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר.  להלן, אתייחס אחד לאחד למצבים שבסעיף 20 דלעיל :

 

א.      באשר לטענה שמותרת לנאשם שיחה עם זרים בנושאים שאינם נוגעים לקמ"ג- הבהיר האלוף[30] שככל שמדובר ב"שיחה שעניינה מעבר לעיסוק קצר מאד בנושא שיגרה ומזג אויר, מן הדין שיידע מי האיש שעומד מולו, ומה מעמדו ולפי זה ינהג". האלוף הפנה בתשובותיו גם לסעיפים 31 ו-32 למכתבו (וזהו "מכתב ההבהרות" שצורף לכתב האישום). בסעיף 31 נאמר   "...בכל מצב שבו ינסה אדם כלשהו שאינו מוכר לו ליצור עמו קשרים או להחליף עימו ידיעות, עליו לברר תחילה את זהותו באופן פוזיטיבי באמצעות שאלות הבהרה אינפורמטיביות ראשוניות כגון שם, כתובת, אזרחות וכיו"ב מובן כי אם אדם יפנה אליו בשפה זרה צריך הדבר להעלות אצלו את החשד כי הוא אזרח זר". באותו קונטקסט ניתן לראות את תשובת האלוף לפיה אין עבירה אם הנאשם נותן הרצאה בנושא חייו בבית הסוהר ובתוך הקהל יושב אזרח זר[31]. לכן בכל הקשור לטענה נשוא פיסקה זו, אינני סבור שמדובר בצו מעורפל.

ב.       באשר לטענה שדעתו של האלוף נווה היתה שנוכחות אדם ישראלי בחדר בו משוחח הנאשם עם תושב/אזרח זר מאיינת את הפרת האיסור- אין לקבל דברים אלה ככל שנאמרו ע"י האלוף נווה אשר הבהיר בעדותו[32] שלגבי כתבים ישראליים יש את מגבלות החוק ולגבי כתבים זרים אין עליהם מגבלות בפרסום תכנים מזיקים. יש לזכור שמהצו וממכתב ההבהרות לגבי הצו, עולה כי  החשש של האלוף מ"מדרון חלקלק" שהנאשם ייקלע אליו אם ישוחח עם כתבים זרים , גם אם קיימת נוכחות של ישראלי בקרב קהל המאזין להרצאת הנאשם (ככל שיש מצב כזה). מכל מקום אין לפרש את דברי האלוף כמתירים שיחה עם זרים כשישראלי נוכח. אין מילה או חצי מילה לא בצו ולא בדברי ההסבר לצו (שניתנו במכתב ההבהרות) שמתירים את הדבר.

ג.        דעתו של האלוף שעל הנאשם נאסר אף לדבר עם ישראלים בעניינים ביטחוניים- בעניין זה יש לקרוא את כל השאלות והתשובות שנתן האלוף. אמנם נכון שבמקום אחד בעדותו אמר האלוף דברים בכיוון הנ"ל[33] אך בהמשך חקירתו הבהיר האלוף את כוונתו[34]  שכל עוד שהנאשם מדבר עם אזרחים ותושבים ישראליים, הוא יכול לדבר איתם על עבודתו בקמ"ג[35], כשקיימות עליו מגבלות כמו שהן קיימות לגבי כל אדם. דברים אלו ברורים ולא טעונים פירוש כלשהו.

      

23.  הנאשם וב"כ הבינו הבן היטב את היקף הצו ותחולתו. ניתן ללמוד זאת מהטיעונים שהעלה ב"כ הנאשם בעתירות לבג"צ שהוגשו באשר לצו. כך למשל בבג"צ 4624/06 העלה ב"כ הנאשם (העותר באותו הליך)[36] את הטענה שהצו מונע מהנאשם אפשרות לקיים קשר עם אנשים שמעוניינים בקשר עימו ובעקבות זאת ביקש שהצו יצומצם ויתמקד באיסור להעביר תכנים מסויימים ובאיסור על קיום קשר עם עיתונאים וכתבים זרים ולא על עצם קיום הקשר עם אזרחים או תושבים זרים, בסביבתם חי הנאשם. היינו הנאשם הבין ,הבן היטב, שהצו אוסר עליו קיום קשר עם זרים בין שהם בסביבתו ובין שאינם בסביבתו, ללא כל התחכמויות.

 

24.  האלוף נווה הבהיר בעדותו שגם אם יש "שטח אפור" כלשהו, הנאשם יכול לבדוק מראש שטח זה ולא בדיעבד[37] . בדיקה אשר כזו, כפי שנראה בהמשך הדברים, לא נעשתה ע"י הנאשם במקרים נשוא כתב האישום[38]. למעשה ביהמ"ש העליון בדק את סבירותו ומידתיותו של הצו ובנסיבות העניין אישרו . בבג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח' קבעה כב' הנשיאה השופטת ביניש (בהסכמת השופטים גרוניס וחשין) " אין מדובר במניעת פגישה עם זרים באופן גורף, אלא על הודעה מראש על רשימת האנשים שהעותר עומד להיפגש עימם..... במגבלות אלה יש ללא ספק הכבדה רבה, אולם הן אינן עולות כדי שלילת אפשרות המפגש של העותר עם זרים וכל תכליתן לאפשר ביקורת וסינון לשם הגנה על ביטחון המדינה. בנסיבות יוצאות הדופן של עניינו של העותר". 

      לפיכך, הנני דוחה את טענת ההגנה שמדובר בצו בלתי סביר. ככל שיש בצו "שטחים אפורים" שכתב האישום כלל לא עוסק בהם, אין מדובר במצבים המאיינים את הצו מפאת אי סבירות.

 

 

25.  ההגנה הוסיפה וטענה כנגד הצו 2 טענות נוספות:

א.      היעדר הסמכה להאצלת הסמכות- ההגנה למדה מתשובותיו של האלוף נווה שהוא "האציל" את מלוא סמכויותיו להוצאת הצו נשוא דיוננו לשב"כ שלא כדין, ולפיכך נטען שהצו ניתן שלא בסמכות.

ב.       האלוף נווה לא נחשף למידע שהוביל להוצאת הצו.

 

אינני מקבל את הטענות הנ"ל, כפי שאבהיר להלן.

 

26.   באשר לטענת ההגנה להיעדר הסמכה להאצלת הסמכות- טענת ההגנה[39] היתה שמדברי האלוף נווה בעדותו בפני ביהמ"ש עולה שהוא האציל את סמכותו לתקן צווים, המצויה בתקש"ח, לשב"כ בלא שנתונה לו סמכות האצלה ובלא ביצוע ההאצלה כדין. לכן, נטען שהצו ניתן שלא בסמכות. אינני מקבל טענה זו . האלוף נווה לא האציל את סמכותו להוצאת הצו נשוא דיוננו או להוצאת הצווים שהאריכו את תוקף הצו המקורי. הוא אישית חתום על הצו לאחר דיון שקויים אצלו בעניין הוצאת הצו. כך, למשל, כמהלך עדותו הזכיר האלוף "הסגה" כלשהי שבעקבותיה אף שינה את הצו[40]. די לעיין במכתב האלוף נווה מיום 19.4.04 (המהווה נספח ג' לכתב האישום המתוקן) כדי ללמוד על מידת מעורבותו ושיקול הדעת שהפעיל בהוצאת הצו נשוא דיוננו[41]. אכן נכון הוא שהאלוף נעזר ונועץ בגורמי שירות הביטחון הכללי, אך פעולות הסתייעות אלה הן לגיטימיות לפי הלכת פיליפוביץ[42] ולא הופכות את ההסתייעות בגורמים הנ"ל ל"האצלת סמכות" לגורמים הנ"ל.  האלוף נווה לא האציל לשב"כ את הסמכות להוציא את הצו נשוא דיוננו; הוא נעזר בשב"כ לצורך הוצאת הצו. השופט ברק בהלכת פיליפוביץ ציין כאחת מאמות המידה להבחין מה מהות התפקיד שהרשות המוסמכת מעניקה לאחר (היינו האם זו "האצלת תפקיד" או "הסתייעות") את המבחן האם מדובר בתפקיד הכרוך בשיקול דעת מינהלי או בעל אופי טכני. אם הרשות המוסמכת מעניקה לאחר תפקיד של שיקול דעת, היא יכולה להיחשב כמי שאוצלת את הסמכות לאחר, ואילו אם הרשות המוסמכת מעבירה לאחר תפקיד בעל אופי טכני, הרי שהדבר ייחשב כהסתייעות  ולא כאצילת סמכויות. יחד עם זאת, הוסיף השופט ברק וקבע[43]  ש"אין זה כלל בל יעבור. לעיתים מוענק לאחר תפקיד של שיקול דעת (כגון, שמיעת הצד שכנגד והעברת המלצה לרשות המוסמכת), מבלי שהדבר ייחשב כאצילה. לעיתים ניתן להעניק לאחר תפקיד בעל אופי טכני, והדבר ייחשב כאצילה. אכן, הכול תלוי בזהות תפקידה של הרשות המוסמכת מזה ובמשימה שהוטלה על האחר מזה וביחס בין השניים". לענייננו, הרשות המוסמכת לעניין הוצאת צו כגון זה שלפנינו היא אלוף בצה"ל (אז אלוף פיקוד העורף) אשר אין צורך להכביר במילים מה היקף האחריות הצבאית המוטלת על שכמו. פיזית אין האלוף יכול לבחון באופן אישי תשתיות עובדתיות שמשמשות בסיס להוצאת הצו וליישומו. לצורך תשתיות אלה, יכול הוא להיעזר ביועצים משפטיים ובגורמי השב"כ. הרי גם שרים בבואם להתקין תקנות נעזרים ביועצים המשפטיים שלהם ובגורמים המקצועיים אשר אוספים עבורם תשתיות עובדתיות, מחווים את דעתם ואף מנסחים טיוטה של התקנות ואלה מובאים בפני השר לאישורו.

 

27.  באשר לטענה לפיה לא נחשף האלוף למידע אשר הוביל להוצאת הצו-אינני מקבל טענה זו. . אמנם הודה האלוף בעדותו שלא כל החומר הוצג לו, אך מה שלא הוצג לו היו "חלקים קטנים" מהחומר הגולמי[44] . בעדותו הוסיף האלוף  וציין שהצו יצא לא רק על בסיס החומר שלא הוצג לו אלא גם על בסיס החומר הגלוי שהוצג לו[45]. בחקירתו הנגדית ציין האלוף שכל הדיון שהיה אצלו, בטרם הוצאת הצו, עסק בחומר שמצוי אצל הנאשם שטרם פורסם על ידו[46].

 

 

האם במגעים המיוחסים לנאשם נעברה עבירה?

 

28.  אחת מטענות ההגנה היתה הטענה שבמגעים המיוחסים לנאשם לא נעברה כל עבירה. טענה זו התבססה על דברי האלוף נווה ששיחת חולין בנושא שגרה ומזג אוויר עם זרים, או הרצאה של הנאשם על חייו בבית הסוהר בפני פורום ישראלי הכולל זרים, או שיחה של הנאשם באשר לעמדותיו הכלליות ביחס לחימוש הגרעיני אינו עבירה. עוד הסתמך ב"כ הנאשם על דברי האלוף נווה בעדותו שלפיהם "הכוונה של הצו היא למנוע לחשוף סודות שנודעו לו במסגרת עבודתו...שחשיפתם עלולה לפגוע בביטחון המדינה"[47].