1

 

   

בתי המשפט

קפ 000145/00

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

02/09/2002

תאריך:

כב' השופטת דורית רייך - שפירא

בפני:

 

 

 

 

 

שאול וייסמן

 

 בעניין:

 

הקובל

 ניסן ויסמן

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

 1 . גולן חגי

 2. ליכטמן משה

 

 

הנאשמים

 מושקט ורווה

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

 

החלטה

 

 

שאול ויסמן (להלן: "הקובל"), שמאי מקרקעין בעל השכלה משפטית גבוהה, מנהל מזה שנים רבות משרד לשמאות מקרקעין.  ב- 27.9.00 הגיש הקובל באמצעות עו"ד וייסמן, קובלנה פלילית פרטית נגד מר חגי גולן (להלן: "גולן") עורך העיתון גלובס  ונגד גב' נעה אמיר, כתבת בעיתון (להלן: "הכתבת"). הקובלנה הוגשה בגין כתבה שכתבה הכתבת, ואשר התפרסמה בעיתון ב- 26.12.99 ובאתר האינטרנט של העיתון למחרת (להלן: "הכתבה"). לטענת הקובל הכתבה פוגעת בו ומהווה לשון הרע פלילית בניגוד לסעיפים 6 ו – 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן : "החוק").

1.  רקע עובדתי

 

 

 

קרקע שברחוב הירקון בתל-אביב, היא בסיס המחלוקת בין בעליה, עיריית תל-אביב, מינהל מקרקעי ישראל ועדות בניה ויזמים ביניהם מר יולי עופר (להלן: "הפרויקט"). בגין חילוקי דיעות אלו עשה הקובל עבודת שמאות ביחס לקרקע וזכויות הבניה בה, שעיקרה עריכת טבלאות איחוד וחלוקה ואיזון הזכויות (להלן: "טבלאות האיזון"), תוך התייחסות לתוכניות בניין שונות.  עבודתו של הקובל לא סתמה את הגולל על הסכסוך והוא הובא לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעתירה מנהלית. העתירה המינהלית נידונה בפני כב' השופט מודריק (להלן: "כב' השופט"). הקובל היה אחד מהעדים שהעידו בפני כב' השופט שפסק בעתירה ב-19.12.99 (להלן: "פסה"ד"). בפסה"ד נדרש כב' השופט לעדותו של הקובל, קשריו עם המעורבים בפרויקט  ולטבלאות האיזון. כב' השופט החליט בפסה"ד על מינויו של שמאי אחר, שיבדוק את הנתונים ששמשו את הקובל ואת טבלאות האיזון.

 

הכתבה התפרסמה כשבוע לאחר פרסום פסה"ד. לטענת הקובל, כאמור לעיל, היא מהוה לשון הרע ופוגעת בשמו הטוב משום שיש בה חצאי אמיתות, ציטוטים לא נכונים וקונוטציות שליליות שפורסמו בכוונה לפגוע בו - מכאן הקובלנה.

 

על מנת לאפשר לקובל יומו בבית המשפט הותר לו בטרם תחילת שמיעת הראיות ולמרות התנגדות ב"כ הנאשמים לתקן את כתב הקובלנה מספר לא מבוטל של פעמים. בין היתר נמחקה הקובלנה ככל שהתיחסה לכתבת, ומר משה ליכטמן, ראש מדור נדל"ן בעיתון (להלן: "ליכטמן") הוסף  כנאשם 2. רשימת עדי התביעה תוקנה ומהות האישום שונתה. למרות כל אלו הקובל לא הצליח להוכיח אף לא לכאורה את אשמת הנאשמים, שהודו באמצעות סניגוריהם עורכי הדין מושקט ורווה בתפקידיהם בעיתון, בפרסום הכתבה לאחר פסה"ד, אך כפרו בכל העובדות המיחסות להם ביצוע עבירה, ו/או אחריות לביצועה. בתום ראיות התביעה אני מקבלת טענת הסניגורים ופוטרת הנאשמים מלהשיב לאשמה מנימוקים שיפורטו להלן.

 

 

2.  ה ר א י ו ת

 

מטעם התביעה העידו הקובל (עמ' 36 - 63)  ומר גדעון פרלמן (עמ'64 - 68), שמאי מקרקעין, שמונה בעקבות פסה"ד לבדוק את טבלאות האיזון.

הקובל בעדותו הציג את כישוריו והיקף עיסוקו כשמאי. הסביר את עיקרי עבודת השמאות שהוזמנה אצלו לגבי זכויות הבניה בקרקע והדגיש שעשה מלאכתו ביושר וללא משוא פנים. הוא לא חלק על כך  ששכרו (לפי שעות עבודה ובהתאם לתעריף החשב הכללי) שולם לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, שהיה  ביחד עם מר יולי עופר היזם בפרויקט. עובדה זאת לא הפכה אותו לטענתו ל"שמאי מטעם" מכיוון שעבד מול עירית תל-אביב ומול הועדה המקומית לתכנון ובניה. טבלאות האיזון שערך היו נתונות לביקורת ואושרו הן על ידי הועדה המקומית והן על ידי הועדה המחוזית.

 

באשר לפסה"ד  הקובל הדגיש כי פסה"ד לא קבע שנמצא דופי בעבודתו, אדרבא, בפסה"ד נאמר במפורש שהוא לא עשה  "מלאכתו רמיה" (עמ' 39 ש' 28-27 לפרוטוקול), הגם שכב' השופט החליט בפסה"ד שיש למנות שמאי אחר שיבדוק נקודות מסוימות בטבלאות האיזון. לטענתו החלטה בעניין מינוי שמאי נוסף מקורה בזהירות יתר של כב' השופט, שאיננו בעל השכלה מקצועית בתחום השמאות. לגישת הקובל הנחות היסוד שעמדה בבסיס טבלאות האיזון נכונות כפי שעולה גם מחוות דעתו של פרלמן (עמ' 47 ש' 18- 15). לטענה שהטיח בפניו הסניגור, כי בפסק הדין מספר לא מבוטל של הערות שליליות לגביו, ביניהן הערה, שמידת הדיוק של חוות דעתו נותרה ב"צריך בדיקה", ושנתעוררו בה סימני שאלה (עמ' 45 ש' 14), ענה הקובל, שההתרשמות השלילית שעולה כביכול מקריאת פסק הדין, נשללת בפיסקה המסיימת (עמ' 48 ש' 6-2) ואת זו חייבת היתה הכתבה להדגיש ולא את השלילה.

 

באשר לתוכנה של הכתבה, עיקר טרונייתו של הקובל,  שאין בכתבה התיחסות מספקת ובולטת לכך שכב' השופט אמר במפורש שהוא לא עשה מלאכתו רמייה או שעבודתו לקוייה או שגויה. לטענתו יש בכתבה חצאי אמיתות (עמ' 59 ש' 24-28 לפרוטוקול), התייחסות בלתי מאוזנת וחד צדדית לחלקים מפסה"ד, בהם הוא מוחשד במפורש או במשתמע בנטילת שוחד והגדלת זכויות היזמים בעשרות אחוזים. ההתייחסות השלילית והפוגעת בשמו הטוב עולה וזועקת מכותרות המשנה ואפילו מהאיורים הנלווים, בעוד שהרציונל החיובי כלפיו לא מופיע כלל.

 

 

 

בכל אלה רואה הקובל פרסום מכוון של דברים שהם בגדר "לשון הרע" המבססים את העבירות המיוחסות לנאשמים (עמ' 60 ש' 5-4).

 

באשר לנזק הקובל תאר בהתרגשות ובכאב רב את הפגיעה הקשה בשמו הטוב  בגין הכתבה  שהופצה בתפוצה ארצית נרחבת בעיתון ובאתר האינטרנט כאחד. כמו כן תאר הקובל הפגיעה בעסקיו והנזקים הכלכליים החמורים שנגרמו לו עקב הפירסום.

 

באשר לצעדים שבהם נקט לאחר פירסום הכתבה לאחר פרסום הכתבה פנה הקובל לכתבת ולעורך באופן ישיר ועקיף במועדים שונים. הוא ביקש שתפורסם התנצלות וישולם לו פיצוי, הפניות לא נענו. העורך הביע, אמנם, נכונות לפרסם כתבה מתקנת פרי עטו של הקובל, אולם הקובל החליט שלא לעשות כן.

לאחר שהקובלנה כבר היתה תלויה ועומדת בבית המשפט, פנה הקובל אל ליכטמן, וביקש גם ממנו לעשות לצימצום הנזק שהכתבה גרמה לו,  בקשתו  לא נענתה.

 

הקובל הסכים, שבתכוף לאחר פירסום הכתבה הסתפק בפניה בעל פה לכתבת ולא הזדרז בנקיטת צעדים משפטיים נגד העיתון ו/או עורכיו. הוא הסביר שבחר להמתין עד שתוגש לכב' השופט חוות דעתו של פרלמן. במשך הזמן שחלף עמד הקובל על גודל הנזק שהכתבה גרמה לו, וכשפרלמן הגיש את חוות דעתו לכב' השופט והקובל נוכח שלא טעה בקביעותיו, מצא שהגיעה השעה מבחינתו לנקיטת הליכים.

 

השמאי פרלמן, הגיש חוות דעת שערך ת/ 4  ואישר אותה. בעדותו הסביר שנקט בגישה שמאית שונה מזו שהקובל בחר להשתמש בה. הוא אמר, למעשה, שת/4 איננה חוות דעת סופית שכן הוא עוד לא שמע טענותיהם של כל הצדדים המעורבים בפרויקט. ומלאכת הכנת טבלאות האיזון עדיין לא הושלמה, (עמוד 67 ש' 4). העד אישר שהביטול התיאורטי של ההפקעות שעשה הקובל לצורך חישוביו, איננו מקובל עליו בהיותו נוגד את החוק והפסיקה (עמ' 66 לפרוטוקול ש' 12-14). ואף על פי כן טען, שגם גישתו המקצועית של הקובל ישימה לחלוטין (עמ' 66 לפרוטוקול ש' 7-8).

3.  טענת "אין להשיב על האשמה"

 

 

3.א.  עו"ד גיל רווה הסניגור, ביקש בתום פרשת התביעה לפטור את הנאשמים מלהשיב על האשמה,  כמפורט בעמ' 73 – 69 ובעמ' 77 – 79 לפרוטוקול. הסניגור נסמך כמובן על הוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ")  וכאמור לעיל, מוצאת אני שדין הבקשה להתקבל.

 

עיקר טיעוניו, שהכתבה איננה חורגת מפסה"ד, שבו אמרות קשות נגד הקובל. פסה"ד שריר ותקף עד היום והקובל לא ערער עליו למרות שעומדת לו הזכות לעשות כן. הסניגור נדרש לשיהוי בהגשת הקובלנה במיוחד נגד ליכטמן, והדגיש שגם חוות הדעת של פרלמן  ת/ 4לא תומכת בטבלאות האיזון של הקובל.

 

לגישת הסניגור, הכתבה הוגנת ומאוזנת וכוללת לא רק את האמרות הקשות שבפסה"ד נגד הקובל, כי אם גם את דבריו הממתנים של  כב' השופט, עליהם נסמך הקובל.  בעמ' 3 לכתבה ת/1 מופיע קטע שסומן ב X כחול המצטט מפס"ד:  "לא קבעתי שהשמאי ויסמן עשה מלאכת רמיה, וכי תוצר פועלו לקוי או שגוי, פרט אולי להשלכות של תמ"א 13". פירסומו של קטע זה בכתבה משמיט, לדעת הסניגור, את בסיסה של הקובלנה. אין דין המחייב כתב לפרסם באופן מדוייק ומילולי פסק דין. מסקנה זו עולה מקביעת בית המשפט העליון בפסק הדין ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות, פד"י נ"ג (1), 26, בעמוד 73.

 

 

לטענת הסניגור, בסכסוכים שענינם לשון הרע, מקובל להגיש תביעה אזרחית. קובלנה פלילית פרטית, היא הליך חריג, שראוי לעשות בו שימוש במקרים נדירים ומיוחדים בלבד. כך עולה מפסק הדין בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פד"י ל"ט (3), 205, הקובע שבנושאי לשון הרע דרך המלך היא הגשת תביעה אזרחית, ומפסה"ד בת"פ 1450/83 חברת תעשיות אירמק ואח' נ' עמרם שחם, פסקים ב', תשמ"ו. במקרה דנן ראוי היה לקובל, לדעת הסניגור, לנקוט נגד הנאשמים  בהליך אזרחי, שהוא כאמור "דרך המלך".

 

משבחר הקובל להאשים את הנאשמים בהליך פלילי, עליו לעמוד בדרישות סעיף 6 לחוק, להוכיח את יסודות העבירה, ביניהם כוונה לפגוע, והוא לא עשה כן. מכאן שחזקת החפות של הנאשמים לא נסתרה אף לא לכאורה.

 

עצם הפרסום איננו מוכיח כוונה לפגוע, משום שבין הכתבה לפסה"ד הבדלי ניואנסים דקים בלבד, מהם לא נובעת ולא נלמדת כוונה לפגוע, אף לא לכאורה. לא הובאו ראיות אחרות, או נסיבות נוספות המבססות מסקנה שהפירסום נעשה על מנת לפגוע, כגון אינטרס אישי או עסקי, שהיה לעיתון, לכתב  או למי מהנאשמים נגד הקובל ו/ או לנושא הכתבה.

 עבירת לשון הרע איננה עבירה של אחריות קפידה לטענת הסניגור, ואין לייחס לעורך אחריות מוחלטת. הסניגור ביקש לדחות פרשנות אחרת של ב"כ הקובל בענין זה.

 

הנאשמים לא כתבו את הכתבה. נגד הכתבת הקובלנה נמחקה וכוונותיה לא הוכחו. משכך - קיים קושי בייחוס כוונה פלילית לנאשמים על סמך אחריותם השילוחית מכח סעיף 11 (ב) לחוק. לתימוכין הפנה לפסק הדין בת"פ 5116/89 מולדת נ' חנה זמר, פס"מ נ"ב(4), עמ' 45.

נגד ליכטמן, הוגשה הקובלנה בשלב מאוחר ביותר שבו לא היה טעם בפרסום כתבה מתקנת ובתנאים שאינם יכולים לשלול ממנו את הגנת תום הלב. הקובל  פנה לליכטמן כשמונה חודשים לאחר פרסום הכתבה, דבר המעיד על חוסר תום לבו של הקובל. לכן ראוי לדחות הקובלנה נגד ליכטמן מכח "קל וחומר".

 

מאידך -  בצירופו של ליכטמן כנאשם, מודה הקובל, לדעת הסניגור, שגולן מינה מתוקף תפקידו כעורך העיתון, עורך משנה. כעורך ראשי הוא לא חייב לקרוא כל כתבה וכתבה המודפסת בעיתון והוא פטור מאחריות כפי שנקבע בפסה"ד בעניין מולדת הנ"ל.

 

הסניגור הפנה לסעיף 34 כ"ב לחוק העונשין, הקובע שיש לזכות נאשם אם קיים ספק סביר. במקרה דנן, אין בראיות הקובל אף לא לכאורה, לבסס הרשעת הנאשמים.

 

עוד טען הסניגור שהנאשמים היו מוכנים ועדיין מוכנים לפרסם כתבה מתקנת ובלבד שיהיה זה בעקבות פסק דין שיקבע דברים אחרים מאלה שנקבעו בפסה"ד. עד עצם היום הזה פסה"ד לא בוטל .

 

לטענת הסניגור, כל עוד לא עמדה התביעה בנטל ההוכחה המוטל עליה, לא עובר לנאשמים שום נטל, ואין עליהם להוכיח חפות או הגנה מההגנות שבחוק, ולכן ביקש לא לחייב הנאשמים להשיב לאשמה ולזכותם כבר בשלב זה.

 

3.ב. עו"ד ניסן ויסמן ב"כ הקובל, ביקש כמובן לדחות את טענות הסניגור ולחייב את הנאשמים להשיב לאשמה כמפורט בעמ' 73 –77.  עיקר טיעוניו כדלקמן:

 

אחריות הנאשמים עורכי העיתון היא אחריות אישית ישירה על פי קביעת סעיפים 11 – 12 לחוק. לטענתו אחריותם היא מסוג אחריות קפידה, שאינה צריכה הוכחת כוונה. סעיף 11 לחוק לא דורש הוכחת כוונה, ומהאמור בסעיף 11 ב' לחוק, יש להסיק, שעצם פרסום הכתבה מגלם כוונה פלילית. סעיפים 1 ו- 5 לחוק לא קובעים ש"כוונה" היא יסוד מיסודות העבירה. יסוד "הכוונה" שבסעיף 6 לחוק מסווג בפרק "תרופות", המהוות הגנה מההגנות העומדות לנאשם. לדעתו אין להידרש בשלב זה של המשפט ליסוד הכוונה. סעיף 19 (3) לחוק, חל לדעת ב"כ הקובל,  גם על משפטים פליליים.

משכך – לדעת ב"כ הקובל, אין על התביעה להוכיח שלנאשמים היתה כוונה לפגוע ודי אם הוכיחה שהביאו את הכתבה לפרסום. על הנאשמים להוכיח שעשו כל שביכולתם למנוע את העבירות, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק העונשין.  במקרה דנן עליהם להוכיח שעומדת להם הגנה מההגנות שבסעיף 16 לחוק.

 

ב"כ הקובל הפנה את ביהמ"ש למאמרו של פרופ' פלר "בכוונה לפגוע", הפרקליט י"ז, שנכתב בעקבות ע"פ 677/83 הנ"ל. לדעתו המאמר תומך בגישתו, לפיה סעיף 6 לא עומד בפני עצמו ויש לקרוא אותו ביחד עם סעיף 14 לחוק שענינו הגנת  אמת בפרסום. בהקשר זה הפנה ב"כ הקובל לפסה"ד בע"פ 506/98 נעים ואח' נ' רוזן, פד"י מה (1), 133, המאוחר לע"פ 677/83, בו פסק כב' השופט גולדברג שהמחשבה הפלילית בעבירות על חוק לשון הרע, נלמדת מהכתבה ומהנסיבות.

 

ב"כ הקובל הפנה לכותרת הראשית ולכותרות המשנה של הכתבה, וטען שאינן הוגנות ומעוררות קונוטציות שליליות. הכותרת הראשית: "עופר בחוף תל אביב", מעלימה, את העובדה שמדינת ישראל היא בעלים של 50 אחוז בפרויקט, באופן בלתי הוגן.

 

כך גם כותרות המשנה שבעמודים השני והשלישי לכתבה: "חופי הכרך" ו- "איחוד, חלוקה וקומבינה". המילה קומבינה היא מילה שלילית המעידה על משהו בלתי כשר. אפילו הסניגור הסכים שהמילה קומבינה איננה מילה יפה, הגם שביקש לקבל כי היא לא מיוחסת לקובל. ב"כ הקובל הפנה לע"א 5653/98, אמיליו נ' שוקן ואח', וטען שמהמכלול כולו הכתבה, האיורים והכותרות, עולה הכוונה לפגוע, וזאת בניגוד לחוק יסוד כב' האדם וחירותה אוסר פגיעה בכבודו של אדם ומשווה אותה לפגיעה פיסית.

 

הקלסתרונים שבעמוד השלישי בכתבה, דומים לקלסתרוני "מבוקשים", ומציגים   את המופיעים בהם באופן שלילי.

 

ב"כ הקובל הדגיש שהנאשמים עצמם לא טענו, שיש אמת בפרסום, או שפרסום הכתבה נעשה  בתום לב ובהגינות. יתירה מזאת, לדעת ב"כ הקובל היה על הסניגור, שהוא מומחה בדיני תכנון ובניה, לעמת את הקובל עם דף מידע מהעירייה, ולא עשה כן. לדעתו, כל השאלות שהופנו לקובל ולעד פרלמן בחקירה הנגדית נועדו לעזור לאינטרסים זרים לתיק זה. הוא הסב את תשומת לב בית המשפט לשמה של עורכת דין המופיעה בכתבה, שיוחס לה שעשתה "בית ספר" לקובל, מה שאיננו נכון. שום טענה מטענותיה לא התקבלה על דעת כב' השופט. כמו כן הפנה לעובדה שלאחד מהדיונים במשפט זה, הופיע אדם שלא רצה להזדהות ורק אמר שהוא בעל עניין בתיק. כל אלה, לדעתו, מוכיחים שאת ב"כ הנאשמים מניעים אינטרסים שלא קשורים לתיק זה, וכי העיתון פירסם את הכתבה ללא נקיטת אמצעי זהירות כפי שמחייבים החוק והפסיקה.

הנאשמים לא נענו לפניות הקובל ולא פרסמו כתבה מתקנת כפי שבקש מהם. ב"כ הקובל,  הסביר כי בקובלנה כפי שהוגשה מלכתחילה לבית המשפט, לא נכלל אלמנט ה"כוונה", מכיוון שהקובל המתין שהנאשמים יענו לבקשותיו ויפרסמו כתבה מתקנת,  ומשלא עשו כן, יוחס להם כוונה לפגוע.

 

 

בהקשר זה הפנה ב"כ הקובל לס' 17 לחוק לפיו, משנמנע עורך מלפרסם התנצלות נשללת ממנו הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15 (7) ו- 19 לחוק, ובכך יש ליתר את הצורך בהוכחה נוספת לענין הכוונה. לגישתו, עצם העובדה שהנאשמים לא התנצלו עד היום על מעשיהם מוכיחה שאינם תמי לב ושהיתה להם כוונה לפגוע.

 

ב"כ הקובל חזר בו מהטענה שבכתבה כתוב במפורש שהקובל קיבל משכורת מעופר, לאחר שהסניגור הפנה תשומת ליבו לעובדה שלא נכתב כך בכתבה, ולמרות זאת לאור יתר טענותיו כמפורט לעיל, ביקש ב"כ הקובל מבית המשפט לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה.

 

 

4.  מסקנות

 

לאחר ששמעתי את העדים והסיכומים ועיינתי במוצגים שהובאו בפני, הגעתי כאמור לעיל, למסקנה שאין מקום לחייב הנאשמים להשיב לאשמה, וזאת מהטעמים שלהלן:

 

א. זכות ערעור לצד נלווה להליך משפטי   בע"פ 658/88 חסן נ. מ.י. פד"י מ"ה (1) 670 הוכרה אמנם זכות הערעור למי שלא היה צד להליך  העיקרי אלא רק נלווה לו. אולם נקבע שהזכות קיימת רק כאשר ניתנה החלטה שהיא בבחינת הכרעה סופית בדבר מצב משפטי בין הצדדים. פגיעה באינטרס בלבד ללא הכרעה שיפוטית לא הוכרה כעילה המקנה לנפגע זכות ערעור. עצם פגיעה שנפגע אינטרס של מי שהיה עד במשפט כתוצאה ממתן עדותו, לא מקנה לאותו עד זכות ערעור. וראו לענין זה בג"ץ 188/96 ורע"פ 8226/96 צירינסקי נ. ס/נשיא בית משפט השלום בחדרה מפי כב' השופטת דורנר.  טענת הסניגור שעמדה לקובל הזכות לערעור על ממצאי פסה"ד, איננה נכונה, ואני דוחה אותה.

 

ב.1. קובלנה פלילית פרטית - היא הליך שהמחוקק מכיר בקיומו. למרות שההליך מוגש על ידי אדם פרטי  ולא על ידי זרוע מזרועות המדינה,  הוא הליך פלילי, ומטרתו לקבוע חפות או אשמה. סדרי הדין ואופן הבאת הראיות  הם בהתאם למכלול מסגרת הדינים הבאים להוציא מן הכוח אל הפועל מטרת המחוקק בהשלטתן וישומן של הנורמות הפליליות הנוהגות במערכת המשפטית בישראל.

 

ב.2. קובלנה פלילית פרטית ככל הליך פלילי, באה להגן על קורבן העבירה, בדרך שיש בה להבטיח זכותו החוקתית של העומד לדין להליך הוגן.

 

ב.3. על בית המשפט היושב לדין,  לעשות את האיזון בין האינטרסים  הנוגדים של המאשים מחד והנאשם מאידך. כשהמאשים הוא אדם פרטי, נדרש בית המשפט למשנה זהירות ועליו להעריך בין השאר את מניעיו של מגיש הקובלנה באשר לא עומדת א- פריורי בהליך כזה חזקת האוביקטיביות השמורה לרשויות התביעה, שאינן בעלות אינטרס "אישי" נגד הנאשמים. לנאשמים לא עומדות אפשרויות של מתן גירסה משכנעת בחקירה או שימוע, העשויות להביא לסגירת התיק לפני משפט.

 

ב.4. הזכות להליך הוגן משתרעת גם על השלבים שקדמו להבאת הנאשם לדין.  מהם ניתן לרדת לטיב שיקול דעתו של המאשים ולאמוד את תום ליבו בהבאת האישום בשערי בית המשפט.

 

ב.5.  לאור הנ"ל - אני דוחה מחד גיסא, את הטענה שהקובל נקט בדרך משפטית בלתי ראויה בהגישו את הקובלנה. מאידך גיסא, עלי להידרש למיכלול פעולותיו של הקובל גם אלו שלפני הגשת הקובלנה; ולבדוק אם הקובלנה שהגיש עומדת בדרישות החוק, תוך התחשבות בכך שלהגשת הקובלנה לא קדמה חקירה, ושמהות ההליך איננו כרוך בהגשת כתב הגנה. לאור אלו, לא תשמע טענת הקובל, כי אין בפני בית המשפט בשלב זה, עמדותיהם וטענותיהם של הנאשמים כלפי האישום, כגון אמת דיברתי תום לב וכיו"ב.

 

ב.6. השיהוי שהשתהה הקובל בנקיטת צעדים, והעובדה שהנאשמים לא הועמדו על רצינות תלונתו נגדם עד ליום הגשת הקובלנה נגדם, מהוה פגיעה של ממש בזכותם להליך הוגן. החשיבות של תלונה מידית ככל האפשר ברורה, במיוחד כשהמדובר בפירסום עיתונאי, שמן המפורסמות הוא שאיננו נחרט בזכרון הציבורי לאורך ימים וחודשים. מבחינת הנאשמים לו הפנה הקובל תלונותיו כלפיהם באופן מידי, היה הדבר מאפשר להם לכלכל צעדיהם, כמו גם לאסוף ראיותיהם בזמן אמת על מנת שהגנתם וזכותם להליך פלילי הוגן לא יפגעו ולא יקופחו.

 

ב.7. לא נעלמו מעיני טענות הקובל, שלאחר פרסום הכתבה שוחח עם הכתבת ובעלי תפקידים בעיתון ועם מר דיכטר, המקורב לעיתון (עמ' 41 ש' 6) באשר לפרסום כתבה מתקנת. אני מקבלת שהיו שיחות כפי שאמר הקובל, שאת אמינותו אינני בודקת בשלב זה. ולא "שכחתי" את המכתב מיום 13.08.00   ת/ 5, המופנה למערכת העיתון.

 

ב.8. דרישה להתנצלות ופיצוי, שנשלחה בכתב לראשונה חודשים רבים לאחר פרסום הכתבה, גם אם קדמו לה מספר שיחות בעל פה עם מי שאינם הנאשמים, לא יכולה לבוא במקום דרישה ברורה מופנית לנאשמים ושיהיה בה תחליף של ממש להליך חקירתי, ויעמיד את הנאשמים על רצינות התלונה באופן שמאפשר להם הזדמנות לשקול פירסום כתבה מתקנת או התנצלות בזמן אמת. המתנת הקובל עד שצדקתו תוכח בחוות דעתו של פרלמן, איננה הסבר מספיק לשיהוי באספקלרית זכויות הנאשמים. הדרישות המושהות הן בבחינת  "עדות כבושה". מכתב דרישה לפיצוי בסך 2,000,000 ₪  כמו ת/ 5 שנשלח לא למי מהנאשמים שבפני כי אם למערכת העיתון, מאיר את תום ליבו של הקובל באור מסויים. 

 

הסבריו של הקובל לסיבת השיהוי, אינם מאיינים את הפגיעה בזכויותיהם של הנאשמים. כשהקובל טוען ומצהיר  שהחליט להשתהות  בנקיטת הליכים משפטיים  עד שהבין את גודל הנזק (עמ' 56 ש' 6)  מחזק את האינטרס  של הנאשמים להגנה מפני סנקציה פלילית, ללא קשר, או קביעת עמדה באשר לזכותו של הקובל להגיש תביעה אזרחית נגדם.

 

ג.1. טענת אין להשיב לאשמה מוסדרת  בסעיף 158 לחסד"פ הקובע:

 

" נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין."

 

כמות הראיות שתיחשב מספקת לשמש הוכחה לכאורה, תלויה בטבעו וטיבו  של העניין שעל התביעה להוכיח. כך קבעו ראשוני הפוסקים בישראל ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש וכך נפסק באופן עקבי לאורך הדורות. ראו למשל, פסקי הדין בע"פ 732/76 כחלון, בע"פ 405/80 מד"י נ' שדמי, ע"פ 638/85 מד"י נ' בוטרוס, ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מד"י. הדברים ידועים ואין צורך להרחיב.  אצטט רק מדבריה של כב' השופטת ברלינר, שנדרשה לסוגיה לאחרונה בע"פ 70643/01 [ת"א] מ.י. נ. קהלני  ופסקה :

 

"קביעה שעל הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה, שעליו לסייע בפזורה"

 

על בית המשפט לבדוק בשלב זה,  אם בפניו מצב ברור וחד משמעי שמצביע על כך שבראיות שהציגה התביעה אין ולא כלום, או ש"הסיפור" שמספרות הראיות

 

"מחייב לפחות שמיעת גירסתו של הנאשם כדי לפזר את העננה".

 

ומוסיף וקובע כב' השופט המר באותו פסק דין :

 

" שלב ה"אין להשיב על האשמה" הוא שלב טכני בעיקרו, בו נבדקת דיות  הראיות בלבד: קיומן של ראיות בסיסיות, אפילו דלות, לקיומן של יסודות העבירה המיוחסות לנאשם, בהנחה שהראיות מהימנות על בית המשפט  נקבע כי די גם בראיות דלות על מנת לחייב הנאשם להשיב על האשמה".

 

ג.2. משמעות ההלכה, שמקום בו סיימה התביעה להביא ראיותיה, וביהמ"ש נוכח שגם אם יינתן בראיות התביעה מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, אין בהן לבסס ולהוכיח, אף לא לכאורה את אשמת הנאשם, אין הצדקה לדרוש ממנו להתגונן, שאין לו בפני מה להתגונן. הנאשם יזוכה בדינו כבר בשלב זה. ראו גם ספרו של כב' השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני של הספר הראשון מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ח-1998 עמ' 891-892.

 

ד.1. ההוראות הרלוונטיות לעבירה, יסודותיה ואינטרסים הצריכים התייחסות.

 

עבירת לשון הרע קבועה ומוגדרת בסעיף 1 לחוק:

 

" לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול-

(1)    להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם,

(2)    לבזות אדם בשל  מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו,

(3)    לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת,

      בעסקו, במשלח ידו או במקצועו,

             (4) לבזות אדם בשל גזעו......

 

 עינינו הרואות כי ההגדרה מורכבת מארבע חלופות. הראשונה היא מעין חלופת – סל רחבה, השלישית מכוונת, בין השאר, לפגיעה בעסקו, משלח ידו או מקצועו של אדם. שתי חלופות אלו ישימות לקובל שבפני. מהביטוי "עלול" שבסעיף, יש להסיק שכל ארבעת החלופות אינן מחייבות הוכחת נזק. כמו כן הגדרת "לשון הרע" לא כוללת בחובה בתנאי שהפרסום יהיה דבר שקר. אדרבא, הפרסום עשוי להיות אמת ואף על פי כן יחשב לשון הרע. במקרה כזה לא תוטל בגינו אחריות במידה ותוכח אחת מההגנות שבחוק, וראו לענין זה ע"א 11040/00 אפל נ. חסון,  מפי כב' השופטת ביניש  בקטע מס' 6.

 

סעיף 2 לחוק מגדיר וקובע מהו פירסום.  פרסום הכתבה בעיתון ובאתר אינטרנט מהוה "פרסום" במשמעות החוק.

 

סעיפים 6 ו – 7  לחוק ממוקמים בתחילת הפרק "אחריות ותרופות", קובעים מהותה של לשון הרע כעבירה (סעיף 6), ומהותה כעוולה אזרחית (סעיף 7). 

 

גישתו של ב"כ הקובל לפיה יסוד הכוונה שבסעיף 6 לחוק, המאבחן בין העבירה לעוולה האזרחית מתיחס אך ורק לתרופות אינה מקובלת עלי. בחינה לשונית מילולית של הסעיפים וסביבתם החקיקתית מלמדים שאין המדובר ב"תרופות". מיקומם של  סעיפים 6 ו -7  בראש הפרק שכותרתו "אחריות ותרופות", מלמד שעניינם "אחריות". רק אחריהם באים הסעיפים המסדירים את התרופות שהחוק מעניק לנפגע, כגון: פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 7א.) הזכות להגשת קובלנה פלילית פרטית (סעיף 8 לחוק) וכיו"ב הוראות המסדירות הענקת סעדים. לא למותר לציין שתוכנו של סעיף לא נלמד מכותרת המשנה של החוק. 

 

ד.2. הכוונה שבסעיף 6 לחוק – סעיף 6 לחוק קובע:

 

" המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר, זולת    הנפגע   דינו מאסר שנה אחת"

 

ניסוחו הברור והחד משמעי של הסעיף אינו מותיר ספק כי "הכוונה" היא יסוד מיסודותיה של עבירת לשון הרע והיא חייבת בהוכחה, כפי שטען הסניגור. בשלב שלאחר תום הבאת ראיות התביעה יש לבדוק, איפוא, אם הכוונה לפגוע הוכחה  ולו בראיות דלות וקלושות.

 

בפסקי הדין ע"פ 677/83, ובמאמרו של פרופ' פלר אליו הפנה ב"כ הקובל עצמו, דיון  נרחב באשר למהות יסוד הכוונה שבסעיף 6 לחוק.  עם כל הכבוד הראוי לפרופ' הלר על תמצית ההלכה, חזר  כב' השופט גולדברג בע"פ 506/89, וקבע שעבירת לשון הרע איננה עבירה תוצאתית כי אם התנהגותית. היסוד הנפשי הוא של מודעות לטיב ההתנהגות ולקיום נסיבות רלוונטיות, ללא קיום יסוד של ציפיות או חפץ בהשגת תוצאה מסוימת. מפסק דינו של כב' השופט ברק עולה כי רק כאשר מוכח שהכתבה פורסמה מתוך מניע או מטרה לפגוע בשמו הטוב של נשוא הכתבה, תוטל אחריות פלילית על המפרסם.

המלומד שנער, כותב לענין זה בספרו  "דיני לשון הרע" (1997) עמ'   152:

 

"עם כל ההסתייגויות, הפרסום הוא עדיין נקודת המוצא בהתחקות אחר כוונות הנאשם. ככל שהפרסום חריף ופוגעני יותר, כך יתקשה יותר הנאשם לסתור את ההנחה שהתכוון לגרום לפגיעה. על הכוונה לפגוע ניתן ללמוד גם מנסיבות אחרות, כמו קיום יריבות עסקית או פוליטית בין הנפגע לנאשם".

 

מכאן שהשאלה אם יש בכתבה משום לשון הרע נגד הקובל, אם לאו, היא שאלה פרשנית במהותה. בע"א 1104/00 אפל נ. חסון ואח' תק' עליון 2002(1) 293, קבעה כב' השופטת בינייש שפרשנות הפירסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות לגבי משמעות הפירסום.  המבחן הוא מבחן אוביקטיבי  המשתמע ממכלול הדברים שבכתבה, כולל הכותרות וההקשרים. אלה יפורשו באופן אוביקטיבי בדרך שהקורא הסביר היה מפרש ומתיחס לכתוב לפי המובן הטבעי והרגיל של המילים ואם יש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב של הטוען לפגיעה. ראו גם,  ע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פד"י מג (2) עמ' 333.

 

הקביעה בע"א 1104/00, חוזרת למעשה על ההלכה שנקבעה בע"א 5653/98  פלוס  נ. חלוץ ואח' תק' עליון 2001(ד) 399, שבו פסק כב' השופט חשין שבטרם החלטה יש לקרוא את כל הכתבה  ואין להסתפק בציטוט חלקי. קטע מפירסום יש לפרש בהתאם לשאר חלקיו, אלא אם כן לשון הרע מצויה בכותרת הפירסום, שהיא בולטת ומאובחנת משאר חלקי הפירסום. כב' השופט חשין מבהיר כי יתכן שבחלק מהדברים יש אמנם משום לשון הרע, אך אלו מאבדים ממשמעותם ומחריפות עוקצם לנוכח חלקים אחרים שבאותה כתבה בבחינת שקילת ה"ארס" כנגד "הסם שכנגד". את כותרתה של הכתבה יש לקרוא יחד עם הרשימה כולה, הגם שלכותרת יחודיות שהוכרה בפסיקה. מן המפורסמות הוא שהקורא בן ימינו נוהג לקרוא את הכותרות  ולדלג על הכתבות גופן. אם הכותרת לכשלעצמה מהוה לשון הרע גם אם באופן אוביקטיבי יש בגוף הכתבה "סם שכנגד" ל"ארס" שבכותרת לא יהיה בכתבה כדי לעקור מליבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו. כפי שכבר פסק הנשיא כב' השופט לנדאו בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ. עיתון הארץ  פד"י  ל"ב (3) עמ' 337 בעמ'  354.                                       

 

ד.3. האינטרסים הצריכים התייחסות בהקשר ללשון הרע - בע"פ 677/83, קבע כב' השופט ברק כי מהותו וטיבו של  לשון הרע מחייב  התיחסות לארבע אינטרסים א. זכותו לשם טוב של הנפגע,  ב. חופש הביטוי  של הפוגע, ג. החופש אישי של הפוגע מפני סנקציה פלילית ד. שלום הציבור.  החקיקה הפלילית בעניני לשון הרע נעשית מטבע הדברים על פי קביעת כב' השופט ברק תוך איזון בין עקרונות אלו.

 

ד.3.א. זכותו לשם טוב של הנפגע - הדיון בזכותו של הנפגע לשם טוב מביאנו לעקרונותיו של המשפט העברי, המנחים אותנו. עקרונות אלו השתרשו מאוד בפסיקת בתי המשפט על כל ערכאותיהם בהדרשם לדיון בענין לשון הרע. בע"א 214/89 אבנרי נ. שפירא, פד"י מ"ג (3) עמ' 840 בעמ' 856 פסק כב' השופט ברק, שכבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעתים כחיים עצמם, ויקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר תוך הבאת ציטוטים מהמקורות. חז"ל הורנו כי "חיים ומות ביד הלשון", וכן כי חז"ל "לשון הרע הורגת", ו"כל המלבין פני חברו ברבים  כאילו שופך דמים" (בבא מציעה נח ע"ב) "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, איננו יכול"  (מדרש שוחר טוב, ק"ס).

 

ד.3חופש הביטוי של הפוגע - יחד עם זאת, המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב. זכות זו היא רק אחת מיני רבות במארג הזכויות. לצידה עומדת הזכות לחופש הביטוי שהיא ערובה נגד עריצות וטוטליטריות. גם במשפט העברי הוכרה הזכות לבטא ביקורת ומחאה, וראו לענין זה פסק דינו של כב' השופט אילון בע"ב 2/84 ניימן נ. יו"ר ועדת הבחירות, פד"י ל"ט (2) עמ' 225 בעמ' 294. פרופסור רובינשטיין בספרו המשפט הקונסטיטציוני של מדינת ישראל, בפרק "הזכות לשם טוב", טוען כי למרות שלאחר הכנסו לתוקף של חוק יסוד כב' האדם וחירותו, הזכות לשם טוב וההגנה מפני פגיעה בו עלתה למעמד חוקתי על חוקי, מכיוון שחופש הביטוי הוא ציפור נפשה של הדמוקרטיה, חובה לאזן בין שתי הזכויות. במקרים ראויים הזכות לשם טוב תיסוג מפני הזכות לחופש הביטוי, כאשר מערכת האיזונים קבועה בחוק איסור לשון הרע. 

 

ד.3.ג. החופש אישי של הפוגע מפני סנקציה פלילית- סעיף 13 לחוק קובע כי יש פירסומים שהם מותרים ולא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. הסעיף כולל אחת עשרה חלופות המפרטות את הענינים הכלולים ב"פירסום מותר". החלופות הרלונטיות לעניננו הן (5)ו–(7) הקובעות לאמור:

 

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(  ) פרסום על ידי שופט...שנעשה תוך כדי דיון, או בהחלטה....

 

(7)     דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפיסקאות (5) או (6)

    בישיבה פומבית, ובלבד שהפירסום לא נאסר לפי סעיף 21"

   

 

החוק לא מחייב את הכתב ואת העיתון לצטט  מפסק הדין באופן מלא מראשיתו ועד סופו, כשם שאיננו מחייב לעשות שימוש במילותיו של בית המשפט. שאם לא תאמר כך, לא בכתבה עיתונאית עסקינן כי אם בפרסום משפטי, שאין מקומו בעיתון יומי או שבועי המופץ לקהל הרחב. לא כל הניתוחים המשפטיים, לא כל ההקשרים העובדתיים ולא כל ההתנסחויות המקצועיות  הם בעלי ענין לציבור ואין לדרוש מעיתון יומי או שבועי שיצטט הכל באופן מילולי. טענת הסניגור שנסמכה על הקביעה ברע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חב' החדשות ואח' פד"י נ"ג(1) עמ' 26 מקובלת עלי.

 

כשהפרסום הוא מתוך פסק דין, הכתב, מערכת העיתון ונושאי תפקידים בו, אינם חייבים לנקוט באמצעים לוודא אם האמור בפסק הדין נכון. הכתב והעיתון הוסמכו לכתוב על פסקי דין הנמצאים בעלי ענין לציבור הרחב, ולפרסם את תוכנם. הם  לא הוסמכו לתקנם. החוק דורש רק שהדיווח יהיה נכון והוגן. כב' השופט אור בעמ' 73 בפסה"ד רע"א 3614/97 מול האות ד' ואילך קבע, כי הדרישה שפרסום אודות הליך שיפוטי יהיה הוגן ונכון איננה דרישה לציטוט מלא ולדיוק מוחלט. וממשיך וקובע כב' השוםט אור שהדין בנקודה זו גמיש, מעניק לכלי התקשורת מרחב תמרון, ומכיר בשיקול הדעת המסור לעורכי כלי התקשורת.  כב' השופט אור קובע, כי פירסום הוגן ן\ומאוזן מהליכי בית משפט איננו אלא  מימושו בעין של עקרון פומביות הדיון שהוא מעקרונות היסוד בשיטת המשפט שלנו.

 

ד.3.ד. האינטרס הציבורי- האינטרס הציבורי כפי שכב' הנשיא ברק סיכם אותו בע"פ 677/83, שתי פנים לו. מחד האינטרס הרחב של שלום הציבור, שנגזרים ממנו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. מאידך,משמוכח, שהמפרסם פועל מתוך כוונות רעות ומזימות ארסיות, וכשמהפרסום עולים זדון ורשעות, בהיותו מונע בכוונה בעלמא לפגוע, מתגבש הפן האחר של האינטרס הציבורי המצדיק הטלת אחריות פלילית על המפרסם בנוסף לאחריותו האזרחית. חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת והחופש האישי של המפרסם,  נסוגים כאשר קיים רצון לפגוע באחר המצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד. שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון, מטרה או מניע לפגוע.

לסיכום - באיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין השם הטוב, יש ליתן משקל לזהירות בכבודו של הנפגע ומנגד יש ליתן משקל לאינטרס הציבורי שבהחלפה חופשית של מידע. קביעת נקודת האיזון מושפעת בין השאר האם  הפרסום עוסק בנושא המעורר ענין ציבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפרסום, למרות הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע רלוונטי ונחוץ להשגת תועלת ציבורית והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע. במקרים מתאימים יש ליתן משקל עדיף לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת. וראו לענין זה מאמרה של ר' גביזון " איסור פרסום הפוגע בפרטיות – הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים כוהן (תשמ"ב עמ' 177 בעמ' 204 ו – 219).

 

ה.  פסה"ד והכתבה - לבחינת השאלה אם הכתבה מדווחת באופן הוגן את הקביעות שבפסה"ד ואם יש בה לכאורה לשון הרע שפורסם בכוונה לפגוע בקובל, קראתי וחזרתי וקראתי הן את פסה"ד והן את הכתבה, תוך בדיקת תוכנה של הכתבה על כל חלקיה כולל האיורים, הכותרת וכותרות המשנה. ויודגש - לא נדרשתי לבדיקת נכונות הקביעות שבפסה"ד, באשר סמכות זו שמורה אך ורק לבית המשפט העליון ביושבו כבית משפט לערעורים על פסה"ד, אם וכאשר יוגש ערעור כזה. בהקשר זה ישימה מכוח קל וחומר קביעתו של בית המשפט העליון  ברע"א 3614/97 בעמ' 74 מול האות ב', כי מהות תפקידה של התקשורת מצדיק מתן חסינות על דיווחים מבית המשפט גם אם הדברים שנאמרו באולם הם דברי כזב העולים כדי לשון הרע. על אחת כמה וכמה שחסינות זו תוענק לעיתונאי המפרסם בצורה הוגנת ומאוזנת פסק דין ובכך, כאמור, מוציא מהכוח אל הפועל את עקרון פומביות הדיון. 

 

ביצעתי מלאכת הבדיקה והשוואה כשאני מנחה את עצמי על פי ההלכה , שהפרשנות חייבת להיעשות  על פי מבחן אוביקטיבי של אדם מן הישוב כפי שהוא קורא את הכתבה, ולא על פי מד רגישותו הסוביקטבית של הקובל.

       

ה.1. האיורים - אינני מוצאת שמהאיורים הנלווים לכתבה עולה קונוטציה שלילית. מן המפורסמות הוא שהעיתון מרבה להציג איורים של האישים עליהם הוא כותב, וממעט בצירוף תצלומיהם. האיורים אינם קריקטורות מעליבות או מבזות. הם משקפים כיד כשרונו הטובה של המאייר את דיוקנותיהם של מי שהעיתון בוחר לכתוב עליו. לעתים הם מוצלחים יותר ולעתים פחות ואינני מוצאת מדוע רואה בהם הקובל רישום מסוג WANTED כפי שהיה מקובל על פי האגדה במערב הפרוע. העיתון לא חרג לרעה ממנהגו במקרה זה. לכתבה צורפו איורי קלסתריהם של חלק מהמעורבים בפרשה וכב' השופט בכללם, מבלי שעולה מעצם העובדה הזאת כוונה כל שהיא לפגוע או להכפיש מי מהם. בודאי שאין ליחס לנאשמים כוונה לפגוע בקובל, שדמותו כלל לא מופיעה בין האיורים שבכתבה.

 

ה.2.  הכותרת הראשית - הכותרת הראשית "עופר בחוף תל-אביב" לא מתייחסת לקובל. מעבר לכך הכותרת לא רק שאיננה חוטאת לאמת, שכן הקרקע היא על חוף תל אביב, ועופר הוא אחד היזמים. הכותרת איננה זדונית ואיננה משמיצה, לא את עופר ובודאי שלא את הקובל. ההשואה שמצא הקובל בין הכותרת לשמו של סרט ישן נושן בשם "חופי הכרך" איננה אומרת שום דבר שלילי לקורא הסביר של ימינו. גם בעובדה שבכותרת לא אוזכרו מדינת ישראל ו/או המינהל כיזמים או בעלי ענין בפרויקט לא מצאתי כוונת זדון ולא נובע ממנו רצון לפגוע.

 

ה.3. כותרות המשנה - שתיים מכותרות המשנה מתיחסות לקובל. הראשונה, מתחת לתמונה בעמודה הראשון של הכתבה, אומרת: " החלקה על חוף תל-אביב. המתכנן אלי פירסט והשמאי שאול ויסמן קיבלו שכרם מהיזם יולי עופר" (להלן: "כותרת המשנה הראשונה") כותרת המשנה הנוספת מצויה בעמוד השני של הכתבה  אומרת: "קו המים הושג בכ- 10 מטר, קיבל מודריק את טענת  העותרים. ליזמים (עופר והמינהל) נוצר בכך רווח של מאות  מ"ר לבניה, ששוויים מיליוני דולרים...בדלת האחורית הכניס וייסמן תוכנית לא רלבנטית 'שהועילה' להגדיל את זכויות היזמים ב- 34% " (להלן: "כותרת המשנה השנייה").

ככלל דברים אלו הם אמת בהתאם לקביעות פסה"ד.

 

ה.3.א. לכותרת המשנה הראשונה - בפרוטוקול הדיון בועדה המחוזית נ/ 1 נרשם מפי הקובל "אני עכשיו מיצג את היזם"(עמ' 43 ש' 12), בעמ' 17 ש' 8 לפסה"ד נאמר, "מדוע מצא וייסמן להחיל בכל זאת את עקרונות תוכנית מ'? כלום היה זה "סתם" רצון להיטיב עם היזמים ששכרוהו למלאכתו" (הדגשה שלי ד. ר-ש).  בעמ' 25 ש' 26 נאמר  "בסיס הנתונים שעליו ערך השמאי וייסמן (שמונה לכאורה מטעם  הועדה המקומית, אולם למעשה פעל בשירות היזמים ומהם הוא מקבל את שכרם" (הדגשה שלי ד.ר-ש).  

 

כב' השופט קבל, איפה, שהקובל  פעל בשירות היזמים, שמר יולי עופר הוא אחד מהם.

לא למותר לציין שהקובל הודה גם בעדותו בפני (עמ'  51 ש' 3), ששכרו שולם לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל שהיה אחד היזמים (עמ' 39 ש' 8) ובהמשך אף הודה שבעבר קיבל פעמיים שכר ממר עופר (עמ' 51 ש' 5). משכך, אין לומר שהאמור בכותרת משנה זו יש משום חריגה מפסק הדין, המהווה לשון הרע.

            

ה.3.ב. כותרת המשנה השניה כב' השופט קבע כפי שעוד יפורט, שמה שעשה הקובל מהוה "הכנסתה בדלת האחורית" של תוכנית מ' המיטיבה עם היזמים, שלדעתו לא היתה רלוונטית,לאור החלטת המועצה הארצית, והוסיף וקבע כב' השופט בענין שה שהיה מקום לכאורה לשקול את המשמעות השמאית של שינוי היעוד הנובע מההקלה והשפעתו על טבלאות האיזון (עמ' 15 ש' 18- 23). מכאן, שכב' השופט  לא רק שלא דחה את טענת העותרים בפניו, כי  חישוב אחוזי הבניה על פי אותה תוכנית לא רלוונטית, כפי שעשה הקובל, איפשר למעשה להעניק ליזמים  תוספת של 34% בניה, כי אם קיבל אותה. וכפועל יוצא מכך מתח כב' השופט ביקורת על לנושאי תפקידים בועדות התכנון שלא בדקו טוב יותר את הנתונים שהקובל הביא בפניהן.

 

מן המפורסמות הוא שלתוספת אחוזי בניה בשיעור של עשרות אחוזים (למעלה משליש) משמעות כלכלית בלתי מבוטלת (בלשון המעטה), ובפרויקט נדל"ני על שפת ימה של תל-אביב משמעותה כסף רב מאוד.  לפיכך  מוצאת אני שבכותרת זו, יש משום הבעת דעה ולא פרסום בכוונה לפגוע.

 

ה.4. תוכן הכתבה כמשקפת באופן הוגן ומאוזן את תוכנו של פסק הדין - בהתייחסו לקובל ולנתונים שאסף, פסק כב' השופט כדלקמן: "עלי להעמיד את ועדת העררים בחזקתה שאילו ידעה כי נתוני העובדה שהציג ויסמן לא נבדקו על ידי שמאי הועדה המחוזית, היתה מתיחסת אולי ביתר ספקנות לנתונים שהוצגו על ידי השמאי שפעל בשירות היזמים (הכוונה לקובל וההדגשה שלי ד.ר-ש.) או שאוזני חברי הועדה היו כרויות יותר להאזין לטענות הביקורת על נתוני העובדה ששטח בפניהם השמאי מטעם העותרים". כב' השופט נדרש להסבריו של הקובל והם לא שכנעו אותו,  הוא העיר לגביהם : "בכל זאת נותר בעיני סימן שאלה גדול. העותרים הצביעו על הוראת דין...ולפיה שיטת החישוב שויסמן השתמש בה איננה נכונה" (עמ' 14 ש' 9-10). ובעמ' 17 ש' 8 לפסה"ד נדרש כב' השופט לתחולתן של התוכניות השונות על חלקות המריבה, קבע שאין להחיל את תוכנית מ'  והוסיף:  "מדוע ראה ויסמן לו לטוב להחיל בכל זאת את עקרונות תוכנית מ'? כלום היה זה "סתם" רצון להיטיב עם היזמים ששכרוהו למלאכתו,  או שמא שיווה לנגד עיניו את הפרשנות המשפטית שבאי כוח הועדה המקומית והמחוזית נוקטים בה בסיכומיהם...... לדעתי על ויסמן היה להנחות את עצמו לפי העקרונות הקבועים בתוכנית. אם זו הוציאה את עצמה מגדר תוכנית מ' לא יכול היה השמאי להכניסה בדלת האחורית של טבלאות האיזון שעשה" ( ע' 17 ש' 23-24) (הדגשות שלי ד. ר-ש).

 

כב' השופט התייחס להנחת היסוד שהנחתה את הקובל  בעבודתו השמאית וקבע: "הוא הדין בהנחת היסוד של ויסמן ולפיה הבתים הבנויים על מגרש ב' מיועדים להריסה וממילא אין להם ערך. לא ברור כל עיקר שהנחה זו נכונה ....וכי אם אינה מדויקת אין לה השפעה על השמאות" (עמ' 15 ש' 1- 3 לפסה"ד). בעמ' 14 מתיחס כב' השופט לטענתו של הקובל כי אין  חשיבות לדיוק בחישובי השטחים, ועמדתו של הקובל למרות שנתמכה בעדותו של שמאי הועדה מר גרא, לא שכנעה את כב' השופט. כב' השופט העיר שאי הדיוק בחישוב השטחים מעור סימן שאלה גדול  לנוכח הוראת תקנה 3(א) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתוכניות ובהיתרים).  גם בהערות  אלו יש  ביקורת יותר ממרומזת על עבודתו המקצועית של הקובל. 

 

קריאת פסה"ד מביאה למסקנה,  שלדעת כב' השופט גישתו השמאית של הקובל הועילה ליזמים שבשירותם עבד. נתוניו נבדקו באופן חלקי בלבד. בלבו של כב'  השופט נשארו ספקות  והוא הורה על עריכת בדיקה חוזרת באמצעות שמאי אחר. 

 

החלטת כב' השופט למנות שמאי אחר, שיבדוק את טבלאות האיזון שערך הקובל, אומרת דרשני  ומוכיחה כמאה עדים, שאופן עריכתן על ידי הקובל לא היתה מקובלת עליו. ראוי היה כי הקובל ימנע מלהעלות  בפני את  תירוציו בענין זה לפיהם מינויו של השמאי פרלמן נבע מחשש בלתי מוצדק של כב' השופט, הנובע מאי התמצאותו בעבודה שמאית, כפי שהקובל יחס לכב' השופט (עמ' 47 ש' 17). מה עוד, שהשמאי פרלמן נקט בגישה שמאית שונה, והוסיף שמה שעשה הקובל נוגד את החוק והפסיקה.

 

נסיונותיו של הקובל לשכנעני כי הקביעות הפוגעות בו שבפסה"ד אינן העיקר וכי ראוי לבדקן לגופן לא יכולות להישמע ולא יכולות להועיל לו בהליך שבפני אפילו בשלב זה של המשפט, שכן כאמור לעיל, אני יוצאת מהנחה כי ממצאי פסה"ד כמות שהם ראויים לפירסום, ומצטמצמת בבדיקה האם הכתבה  חרגה מפסה"ד  באופן מכוון תוך הוצאת לשון הרע.

 

מכיון שכב' השופט הציב סימני שאלה על עבודתו המקצועית של הקובל, זכאי היה העיתון לפרסמם כפי שעשה, מבלי שמי בשמו ומטעמו חייב היה לנקוט באמצעי בדיקה נוספים כפי שנטען בשם הקובל בפני.

 

אכן כב' השופט נקט בלשון מעודנת מאוד ואמר, אמנם, שאיננו קובע שהקובל עשה מלאכתו רמייה  וכי תוצר פועלו לקוי או שגוי פרט להשלכות תמ"א 13 (עמ' 26 ש' 15 ) וחזר ואמר, שלא  קבע כי הקובל  הזיד לנקוב בנתונים מוטעים, אולם באותה נשימה לא נמנע מלהוסיף כי מידת הדיוק של נתוניו והשפעתם על עבודת השמאות וחישובי הזכויות נותרו, לדעתו, בצריך בדיקה (עמ' 14 ש' 27).

גם הכתבה לא אומרת לא במפורש ולא מכללא שהקובל עשה חישוביו במזיד ותמורת שלמונים, כפי שהקובל קורא בכתבה ברוב רגישות סוביקטיבית. הכתבה ככל שהיא מתייחסת לקובל משקפת את התרשמות השלילית של השופט מעבודתו כשם שהיא משקפת את ביקורתו של כב' השופט לאחרים המעורבים בפרשה. וגם אם נעשה הדבר באופן שאינו מעודן מספיק לטעמו של הקובל, אין בכך הוכחה לקיומה של כוונה לפגוע ואינני מקבל את הטענה כי היה על הכתבה להבליט את הערות השופט שאליהן מכוון הקובל. שכן הכתבה מצטטת את דברי השופט  "אינני אומר שויסמן הזיד לנקוב בנתונים מוטעים..."  הקובל  הודה שפסקה זו משקפת את עמדתו המאוזנת של כב' השופט (עמ' 59 ש' 7 ואילך ובעמ' 60 ש' 1 ואילך).

 

 

5. סוף דבר

 

לאור האמור לעיל, אינני מוצאת שיש בכתבה חצאי אמיתות,  התייחסות בלתי מאוזנת וחד צדדית לחלקים מפסק הדין. הכתבה לא מסתירה מעיני הקוראים קטעים מפסק הדין ואיננה משמיטה מהם את האמת בשלמותה. כב' השופט לא יצא מגדרו  להרעיף שבחים על הקובל, נהפוך הוא. התרשמותו השלילית מופיעה בפס"ד בהרחבה העולה בהרבה על הסתייגויותיו עליהן נסמך הקובל. הכתבה משקפת את ההתרשמות השלילית וגם את הסתייגות של כב' השופט. כך קורא הקורא הסביר את הכתבה. למרות הסגנון המושחז, ההתבטאות בכתבה איננה חורגת מן המותר, כי אין בה מילים ארסיות ומרושעות. הערות כגון זו האומרת שהקובל הוא "אימפריה" בתחומו, "איחוד חלוקה וקומבינה", שב"כ העותרים "עשתה בי"ס" למי מהמעורבים בפרשה ובאי כוחם, או שהקובל  "טיפל"  במגרש  מטעמו של עופר באופן ש"הקצפת נמסרה לעופר על חשבון בעלי הקרקעות האחרים, וכך סידר לו אחוזי בניה ומיליונים" אינם חורגים מפסק הדין ואין בהם, בהעדר ראיה נוספת על עצם הפירסום, כדי להוכיח כוונה לפגוע. לא מיוחסת לקובל,  במפורש או במשתמע, נטילת שוחד כנגד הגדלת זכויות היזמים בעשרות אחוזים. השוואת הדברים שבכתבה לדברים שבפסה"ד,  מוכיחה שהדיווח  תואם את האמת כפי שנקבעה בפסה"ד. הראיות שבפני לא מבססות לכאורה את יסודות העבירה שבסעיף 6 לחוק והם לא מעיבים אף לא בעננה על חזקת החפות של הנאשמים שעליהם לעזור בפיזורה.

 

 

מאידך, האינטרס הציבורי מצדיק פירסום תוכנו של פסה"ד באשר ענינו בנושא חשוב שמעורבים בו אישים וגופים שונים ביניהם מינהל מקרקעי ישראל, היזמים, ונושאי תפקידים בועדות התכנון כמו גם הקובל, שלציבור אינטרס ממשי לדעת אודות אופן התנהלותם. לפיכך-  יש ליתן משקל בכורה לחופש

הביטוי באופן המבטיח אפקטיבית את עקרון פומביות הדיון המצדיקים הגנת הנאשמים מפני הסקציה שבהרשעה פלילית ופוטרים אותם מהחובה להשיב לאשמה.

 

אשר על כן אני  פוטרת הנאשמים מלהשיב על האשמה.

 

 

ניתנה היום כ"ה באלול, תשס"ב (2 בספטמבר 2002) במעמד הצדדים.

 

דורית רייך שפירא, שופטת

 

 

הכרעת דין

 

לאחר שפטרתי הנאשמים מלהשיב לאשמה אני מזכה אותם מהעבירה המיוחסת להם בכתב התובענה מחוסר ראיות מספיקות.

 

 

ניתן היום כ"ה באלול, תשס"ב (2 בספטמבר 2002) במעמד הצדדים.

 

דורית רייך שפירא, שופטת