1

 

   

 

עא 001070/01

                                     בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

 

03/11/2003

 

 

       כבוד השופט יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד

       כבוד השופטת אסתר קובו

       כבוד השופטת מיכל רובינשטיין

בפני:

 

 

 

 

צימרמן משה

בעניין:

המערער

 

באמצעות בא-כוחו עו"ד לב.

 

 

נ  ג  ד

 

 

זאבי רחבעם

 

המשיב

 

באמצעות בא-כוחו עו"ד גב' חרותי.

 

 

פסק דין

 

השופט יהושע גרוס, ס"נ – אב"ד

 

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט צ. הרטל, ס"נ), בת.א. 3325/95 ועל החלטתו של בית המשפט בסוגיית האחריות מיום 3.9.00, בהם חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך 20,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע על המשיב. הערעור שכנגד מופנה כלפי גובה הפיצויים בהם חויב.    

 

העובדות:

 

1.         הפרסום נשוא הערעור הינו ראיון, פרי עטו של הכתב אביחי נודל (להלן: נודל) מיום 28.4.95, עם המערער והמשיב שכנגד, משה צימרמן, שהינו פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית ומומחה לתרבות גרמניה (להלן: "המערער"). הראיון התפרסם בשבועון "ירושלים" ובמקומונים נוספים של אותה רשת. הציטוט הרלוונטי ממנו הינו כדלקמן:

 

"ברור שלנו, מכל הבחינות, יש "עילה" יותר טובה להרבה ממעשינו. אבל בכל אחד מאיתנו יש גם מפלצת, ואם נמשיך להיות צודקים תמיד ולא נרתיע, המפלצת הזאת יכולה לגדול. לכן חובה להחזיק את הדוגמה הגרמנית תמיד מול העיניים. הרי כבר כיום, ואני מתייחס לתהליך שרק תופס תאוצה, יש מגזר שלם בחברה הישראלית שללא היסוס אני קובע שהוא העתק של הנאצים. תראה את ילדי חברון, הם בדיוק כמו נוער היטלר. מנפחים להם מגיל אפס את השכל על ערבים רעים, על אנטישמיות, על איך כולם נגדנו. הופכים אותם לפרנואידים בני גזע עליון, בדיוק כמו את נוער היטלר. קיימת נטיה מסוכנת מאד של סלחנות כלפי המגזר הזה. עם גנדי עשו קואליציה, על תנועת כהנא עדיין חושבים שניתן להשתלט באמצעים רגילים. לי זה מזכיר את השמרנים בגרמניה ששיתפו פעולה מתוך אותה זחיחות דעת ואותן טעויות".

 

2.         הכתבה בכללותה עוררה קצף רב כנגד המערער ובעקבותיה הוגשו כנגדו שלוש תביעות על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק). עסקינן באחת מאותן תביעות אשר הוגשה על ידי מר רחבעם זאבי המנוח, שהיה בעת הגשת התביעה יו"ר מפלגת מולדת וחבר כנסת (להלן: המשיב). ( שתי התביעות האחרות בפרשה היו : ת"א 7195/95 שני ואח' נ' צימרמן ואח', ות"א 18275/95 גרוס ואח' נ' צימרמן ). בכתב התביעה טען המשיב כי בדברים אותם פרסם המערער יש כדי להשפילו, לבזותו ולשימו מטרה לשנאה, לנידוי, להחרמה ולהוקעה כמוגדר בסעיף 1 לחוק.

 

הגנתו של המערער התמקדה בטענה לפיה הציטוט בכתבה בלתי מדוייק, וכי הלכה למעשה התייחסותו של המערער למשיב ולתנועה בראשה הוא עמד הייתה כאל תנועה מקבילה לתנועת ה"שטאלהלם", אשר הייתה תנועה ימנית קיצונית שפעלה בשנות ה- 30, ולא בהשוואה למפלגה הנאצית כפי שהובן מהכתבה. לחילופין טען, כי הפרסום חוסה תחת הגנות תום הלב המפורטות בחוק- זאת מאחר שהיתה בדברים המיוחסים לו אמת באורח עקרוני, וכי היה בהם משום עניין ציבורי והבעת דעה על התנהגות המשיב בתפקיד רשמי או ציבורי.

לאחר הרצחו של מר זאבי המשיך בנו, יפתח פלמ"ח זאבי, את ההליכים המשפטיים כחליפו.

 

הדיון בבית המשפט חולק, כך שראשונה נדונה שאלת האחריות (בהחלטה מיום 3.9.00) ולאחריה נדון גובה הפיצויים.

 

פסק-דינו של בית משפט השלום

 

3.         השופט הנכבד מצא את המערער חב בהוצאת לשון הרע כנגד המשיב. ראשית דבר, קבע כי טענות המערער בכתב ההגנה נטענו בערבוביה ותוך סתירות פנימיות, כאשר מחד גיסא נטען כי הציטוט בכתבה אינו מדוייק ומאידך גיסא ניסה המערער לחסות תחת הגנות החוק. משכך, יש לראות במערער כמי שהודה למעשה בפרסום הכתבה.

בנוסף, מצא בית המשפט קמא בעדותו של הכתב, נודל, אישור לדיוק בדברים אשר נאמרו על ידי המערער, בעיקר בשל העובדה כי נודל הקפיד לרשום את הראיון.

 

באשר לטענת המערער לפיה הקביל את תנועת מולדת לתנועת "שטאלהלם" ולא למפלגה הנאצית, נקבע כי טענה זו הינה בבחינת עדות כבושה שהושמעה מעל דוכן העדים בפעם הראשונה, כ- 5 שנים לאחר הפרסום, מה עוד שגם בראיונותיו השונים לתקשורת מיד לאחר פרסום הכתבה נמנע המערער מלהעלות את הטענה על אף שהתגונן בהם כנגד הביקורת שהוטחה בו.  אישור נוסף למסקנתו מצא בית משפט השלום בקיומה של תקרית נוספת יומיים לאחר פרסום הכתבה, בה הטיח המערער בח"כ רון נחמן, בעת ראיון רדיופוני ובתשובה להצעתו של האחרון כי המערער יתפטר, שהוא "יודע כעת מיהו הנאצי". מכאן למד השופט כי התנסחויותיו של המערער אינן מרוסנות ולוקות בפרובוקציה, מה שמחזק את המסקנה לפיה הדברים שנרשמו בכתבה היו אמינים ומדוייקים.

בהמשך נקבע כי לדחייתן של שני התביעות האחרות הנ"ל שהוגשו כלפי המערער וזאת בפסקי הדין חלוטים שניתנו ואשר נדון בהם אותו דבר פרסום, אין רלוונטיות לענייננו מאחר שמדובר בצדדים אחרים, בעילות אחרות ובקונטקסט שונה לחלוטין.

 

4.         באשר להגנת תום הלב, שתחת כנפיה ביקש המערער לחסות, נקבע כי המערער לא היה מצוי במצע מפלגת מולדת, וכי הוא אינו מבחין בין טרנספר מרצון לבין טרנספר כפוי ומכאן, שבדיקתו של המערער את הנושא הייתה שטחית ביותר.

השופט הדגיש כי הביטוי "נאצי" הינו כינוי נתעב ומבזה, וכי פרשנותו של האדם הסביר את המושג טומן בחובו את הקשר המיידי למחנות ריכוז ולהשמדת קורבנות השואה. נקבע כי כינויו של המשיב כ"נאצי", או כ"העתק של נאצי" מוקיע ומשפיל את המערער, אשר היה מפקד בפלמ"ח ואלוף בצה"ל. מכל אלו עולה כי הגנת האמת בפרסום אינה עומדת למערער, וכך גם לגבי ההגנה לפיה מוטלת הייתה על המערער החובה לטעון את שטען.

לבסוף קבע השופט כי גם על פי סעיף 16(ב) לחוק נשללה האפשרות כי המערער עשה את הפרסום בתום לב, וזאת נוכח שלילת הזהות בין מושג ה"טרנספר" לבין הנאציזם, ובשל העובדה כי עצם עריכת ההשוואה בין המערער לבין התופעה הנאצית שולל מן היסוד כל נסיון להחיל את הגנת תום הלב. 

 

5.         בפסק הדין הסופי נקבעו למשיב פיצויים בסך 20,000 ₪. שיקוליו של בית המשפט התבססו על הקביעה כי המערער השתמש במושג "נאצי" כשהוא מודע למשמעותו כרע אבסולוטי, וכי היה מודע לכך שניסוח אשר בתוכו משולב המושג "נאצי" עלול לפגוע במאן דהוא. כן התייחס השופט לעובדה שהמערער סירב להתנצל במהלך כל הדיון. צויין כי על פי שיטתו, כל בר סמכא בתחום כלשהו יתיר חרצובות לשונו עד כדי עבירה על האיסור הקבוע בחוק איסור לשון הרע בתואנת "אמת בעיקרון דיברתי" כפי שהוא רואה אותה מבעד משקפיו.

מנגד, הוכח כי גם המשיב עצמו נהג לעשות שימוש במונחים השאובים מעולם המושגים של השואה.  כן התחשב השופט בדבריו של המשיב, כי ספק אם היה מגיש תביעת דיבה אלמלא קיבל פניות ממקורביו, ובכך שהרעיונות אותם מציג המשיב, ובהם רעיון הטרנספר, הינם מעוררי מחלוקת.

לאור כל האמור לעיל, הועמד הפיצוי על סך 20,000 ₪ כאמור.

 

הערעור

 

6.         בא כוחו של המערער מבקש להעמיד את סלע המחלוקת בין הצדדים על שאלת הדיוק בכתבה שפורסמה. לטענתו, ההתבטאות ביחס למשיב שובשה לחלוטין באשר לאמיתו של דבר אוזכר שמו של המשיב על ידי המערער בקטע אחר של הראיון במסגרתו דיבר למעשה על "חזית הרצבורג" של מפלגות הימין בגרמניה הוימארית, והתייחסותו של המערער למשיב הייתה בהשוואה לתנועת ה"שטאלהלם" שהייתה תנועה ימנית ולא נאצית.

לטענת המערער ההלכה בדבר נטל ההוכחה מחייבת את התובע להוכיח כי הדברים שפורסמו בכתבה עיתונאית אכן נאמרו על ידי הנתבע. בית המשפט קיבל את עדותו של הכתב, נודל, בעיקר בשל העובדה שזה רשם את הראיון, וזאת על אף שנודל לא יכול היה להציג כל תרשומת.

בא כח המערער משיג גם על התעלמותו של בית המשפט קמא מפרוטוקולי עדותו של נודל בפרשת שני נ' צימרמן, מהם הסיק בית המשפט בפרשה כי אין לתת אמון בעדותו של נודל. בנוסף על כך, לטענתו, נודל לא העיד בשום שלב כי הציטוט נעשה במדויק ואף הוסיף והעיד כי אינו זוכר הערות מסוימות של המערער.

באשר לקביעת בית המשפט לפיה המערער הודה בכתב ההגנה באמירת הדברים נשוא העניין, הצביע עו"ד לב על הסעיפים בכתב ההגנה בהם מכחיש המערער מפורשות את הדברים שצוטטו בראיון, וטען כי טענות המערער לפיהן הביע את הדעה בתום לב הינן טענות חלופיות המקובלות בסוג זה של תביעות.

אשר לקביעת בית-משפט השלום כי עדותו של המערער בעניין השוואת המשיב לתנועת ה"שטאלהלם" ולא למפלגה הנאצית הינה עדות כבושה, נטען כי ההזדמנות הראשונה בה יכול היה המערער להעלות את הטענה הייתה מעל דוכן העדים.

 

טענות נוספות מתייחסות לסירובו של בית המשפט לקבוע כי הדברים המיוחסים למערער חוסים תחת הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק. על פי טיעון זה בית המשפט טשטש את ההבחנה הנדרשת בין הגנת "אמת דיברתי" לבין הגנת "תום הלב", כאשר קבע כי שלילת ההשוואה בין תורת הטרנספר לבין התורה הנאצית שוללת מיניה וביה גם את הטענה כי הדברים נאמרו בתום לב. כמו כן עמדו למערער ההגנות הקבועות בסעיף 15(4) לחוק שעניינן הבעת דעה על התנהגות ופעולות של איש ציבור.

ב"כ המערער היפנה לעמדת הפסיקה כי גם השוואות קשות של סיטואציות הלקוחות מההיסטוריה הגרמנית נופלות במסגרת הגנת עקרון חופש הביטוי. ולבסוף נטען כי לא ניתן להתעלם מדעותיו הקיצוניות של המשיב, אשר לטענת המערער מאמצות אמצעי כפייה ואפליה העומדים בניגוד לכל דרך דמוקרטית.

 

באשר לפיצוי שנפסק, טען המערער שמאחר שנקבע כי לא נגרם למשיב כל נזק, היה על בית המשפט להסתפק בפיצוי סמלי, מה עוד שהוכח כי עיקר הסערה הציבורית שהתחוללה סביב הפרסום לא התייחסה לדבריו של המערער אודות המשיב אלא לחלקים אחרים מהכתבה. כן ביקש המערער כי ינתן משקל להתבטאויותיו שלוחות הרסן של המשיב עצמו, ולעובדה כי משמעות פסק הדין של בית המשפט קמא הינה הרתעה של אנשי אקדמיה מלהשמיע באופן חופשי את דיעותיהם.

 

7.         הערעור שכנגד מכוון כלפי סכום הפיצויים הנמוך שהושת על המערער. חומרת הפרסום ופגיעתו הקשה, וכן העובדה כי המערער לא חזר בו מדבריו צריכות היו להוביל להחמרה של בית המשפט עם המערער. קביעת היקף הפיצוי בנסיבות אלו אמורה היתה לבטא אמירה חד משמעית של מערכת המשפט כנגד התופעה של השוואת מנהיגים פוליטיים בישראל לנאצים. כיוצא מכך, נדרש כי סכום הפיצויים יועמד על סך של 100,000 ₪. 

 

דיון

 

8.         במסגרת ערעור זה עוסקים אנו בנושאים ובסוגיות הנוגעים בעמדות חברתיות טעונות ובערכים שונים הנתונים במחלוקת. אין זה מתפקידנו לנקוט עמדה באשר לדברים הנאמרים, באשר הם מייצגים תפיסות חיים ואידיאולוגיות מתחרות. אשר על כן יש לגדר ולתחם את סלע המחלוקת בעניינים מסוג זה לדברים הספציפים שנאמרו, ובעיקר לשאלת קיומו של פער בין אותם הדברים לבין הפרסום ומשמעותו. 

 

הוכחת האמירה נשואת הדיון

 

9.         ראשית דבר יש לבחון את אמיתות הדברים שצוטטו בכתבה. משמעות הדיוק בציטוט בנושא רגיש כגון זה נחוצה במיוחד, כפי שנראה בהמשך, נוכח המקום הצר בו התייחס המערער למשיב בדבריו, שהרי מתוך אותה פיסקה נשואת הדיון, המשיב מוזכר במשפט אחד קצר. אשר על כן, הבנת הקונטקסט בו הוא הוזכר והכוונה המדויקת לה כיוון המערער הינן בעלות חשיבות עליונה.

 

באת כח המשיב מבקשת כי נראה בדברים המפורסמים שיקוף מלא של דברי המערער בראיון, וכך גם נקבע ע"י הערכאה הדיונית. אין אנו יכולים לסמוך ידינו על קביעה זו. ידועה היא ההלכה הקובעת כי ציטוט דבריו של אדם בעיתון אינו מהווה ראיה לכאורה לכך שאותם דברים אכן נאמרו על ידו. כאמור בע"א 114/64 תיק נ' קריניצי, פ"ד יח(4), 387:

 

"ברצוני להדגיש בהקשר זה שאם עתון מייחס במאמר או בכתבה או במודעה, דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם יצא מפי אותו אדם". 

 

כך גם מצינו בת.א. 5719/98 פרופ' כשר נ' בר טוב ואח', דינים שלום, כרך כב, 867:

 

"כפי שמצויין בספרו של אורי שנהר "לשון הרע" (ע"מ 85): 'יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, שהרי אין נענשים וגם אין חבים בחבות נזיקית על דברים שבלב' ובהיות מרכיב ה"פרסום" אחד מיסודות העוולה, מוטל נטל הוכחתו על כתפי התובע, ומקובלת עליי ההשקפה המובאת בע"מ 93-93 לספר הנ"ל לפיה ציטוט של אדם בעתון אינו מהווה ראיה לכאורה לכך שהוא אכן אמר את הדברים המיוחסים לו, ומי שמבקש להוכיח את אחריות המצוטט לדברים צריך להוכיח באמצעות ראיות שהדברים אכן נאמרו".

 

מכאן עולה, כי על שכמו של המשיב מוטל היה נטל הוכחת הדברים המצוטטים וחובת הבאת הראיות בעניין.

 

10.        לאחר בחינת פסק דינו של בית המשפט השלום, המסקנה העולה מכך הינה כי הנימוקים שהוליכוהו למסקנה לפיה המשיב עמד בנטל זה, אינם מספקים.

 

בחינת עדותו של הכתב, נודל מלמדת כי על אף שבית המשפט התרשם ממהימנותו ואף סמך התרשמותו זו על דברי המערער אשר היה מרצו של נודל, אין בכך כדי להוכיח נאמנה את הדיוק בכתבה. על פי עדותו של נודל, הראיון עם המערער לא הוקלט מעולם והדברים נרשמו בכתב ידו. משנשאל בחקירה הנגדית שאלות מכוונות באשר ליכולתו לאשר או לשלול את המצוטט ענה תשובות מהוססות, שאין בהן כדי לשפוך אור על ההקשר בו התייחס המערער למשיב. כך למשל, בתשובה לשאלה אם יתכן כי היו בפיסקה נשואת התביעה דברים שהושמטו ענה כי : "אני ממש לא יכול לענות לך על השאלה הזו". בנוגע לשאלה אם נכון יהיה לומר כי המערער התייחס בדבריו לקבוצה פוליטית אחרת שהייתה פעילה בגרמניה, ענה: "אדוני, אין לי שמץ של מושג" (ע"מ 47-46 לפרטיכל). הערכאה הדיונית יחסה משקל רב לעדותו של נודל לפיה השתמש לצורך הכתבה ברשימות שרשם בזמן הראיונות, אלא שתשובותיו של הלה בבית המשפט הוכיחו כי הוא עצמו אינו יכול לעמוד מאחורי הכתוב בצורה מלאה, אם בשל הזמן הרב שעבר מאז פרסום הכתבה, ואם בשל חוסר יכולתו לאשר את המפורסם עם רשימותיו.

 

מן העבר השני, ניצבים דבריו המפורשים של המערער אשר הציג את גירסתו לפיה השווה את התנועה בראשה עומד המשיב לתנועת ה"שטאלהלם", ולא למפלגה הנאציונל סוציאליסטית כפי שניתן היה להבין מהאופן בו הוצגו הדברים בכתבה. כדבריו: "העיוות הוא בכך שהנושא הגרמני שאני התייחסתי אליו לא הועלה, כך שלא ברור מה מושווה למה. אם היה מספיק שהוא היה מתמצת את זה למשפט אחד, והוא ידע בהחלט על מה אנחנו מדברים. היה מתמצת את זה למשפט אחד: הייתה קואליציה ימנית שבה היו א' ב' ג' בגרמניה, ובארץ יש לנו קואליציות מהסוג הזה, אחת, שתיים, שלוש. אז המקבילות היו יוצאות אני חושב ברורות. ברגע שזה לא נמצא אפשר כמובן להשתמש בטקסט הזה כדי לנגח אותי ברוח הטענה הבסיסית של כתב התביעה" (עמ' 86 לפרטיכל).

בנוסף על עדותו המהוססת של הכתב, לא היה בידיו להציג את הרשימות אותן כתב בזמן הראיון מאחר שאלו נזרקו על ידו לפח בשלב כלשהו. משכשל גם בכך, נותרנו עם עדותו של המערער, הנחוש בטענתו כי הדברים שצוטטו אינם הדברים אותם אמר במדויק, אל מול עדות מהוססת הנשענת רובה ככולה על הכתוב בעתון. אשר על כן ניתן לקבוע כי כבר בשלב ההתחלתי של הוכחת אמיתות הכתוב בכתבה, נכשל המשיב בתביעתו. בכך אין כל כוונה לומר כי עדות נודל לקתה בחוסר אמינות או שהיתה שיקרית, אך שעה שבאים לבחון את עמידתו של המשיב בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו, עולה כי לא השכיל לעמוד במאזן ההסתברויות הנדרש.

 

11.        בשלב זה ראוי להתייחס בקצרה לנימוקיו של בית המשפט לדחיית עדותו של המערער.

ראשית, יש לומר כי בניגוד לטענת המשיב, המערער הכחיש כבר בכתב ההגנה כי הדברים אשר פורסמו בכתבה היו הדברים אותם אמר במדויק. בסעיף 6 לכתב ההגנה טוען המערער מפורשות כי כותב הכתבה חיבר לקט של דבריו עם רעיונות משלו ועל ידי כך הוציא את הדברים מהקשרם. העובדה כי בהמשכו של כתב ההגנה נטענות טענות חלופיות בדבר הגנת תום הלב ואמת בפרסום אינה מורידה מתוקפו של הנטען על ידו באשר לאמיתות תוכן הפרסום.  יתירה מכך, המערער לא טען לעיוות דבריו מן היסוד אלא לאי דיוקים שונים, לכן היה ברור כי יזדקק להגנות החוק בשלב כלשהו של המשפט. ועוד ייאמר, כי המשיב נמנע מלטעון למחיקת הטענות הסותרות, ובכך למעשה ניתן לראותו כמי שויתר על הטענה בשלב מוקדם יותר.

 

אשר למשקל שניתן ע"י הערכאה הדיונית לעימות הרדיופוני של המערער עם ח"כ נחמן, יש לציין כי תמליל השיחה (מוצג ת/2) מגלה כי הדברים שהובעו שם נאמרו תוך כדי ויכוח סוער המלווה באמוציות ובסערת רגשות של שני הצדדים. אין בהערתו של המערער ביטוי למשנה סדורה כלשהי ואין להשליך מתוכן העימות על תפיסתו האידיאולוגית הרחבה של המערער.

אל מול דבריו הנמהרים של המערער באותו פורום עומדת השקפתו הכללית כפי שהיא באה לידי ביטוי בנספח נ/18 שם הוא מוחה כנגד השימוש במונח "נאצי" על ידי יהודים, כנגד יהודים. בית המשפט קמא התייחס לדברים האמורים דווקא כנגד המערער בשלב קביעת הפיצויים, ואולם האמירה שהובעה כאן, בניגוד לעימות מול ח"כ נחמן, נאמרה בשיקול דעת וחשיבה. בשל כך ניתן למצוא בה חיזוק ממשי למסקנה כי המערער אינו נמהר בהשוואתו של יהודי לנאצי וכי הדברים אשר נאמרו בראיון עם נודל (אשר האוירה בהם ניתנו דומה יותר לאוירה בה נכתב נ/18 ולא לאוירה בעת העימות הרדיופוני), לא כוונו להשוואתו של המשיב עם התנועה הנאצית.

 

לגבי המשקל שהעניק בית המשפט לעובדה שהמערער נמנע מלהציג את גירסתו באשר לקונטקסט בו נאמרו דבריו על המשיב ("גירסת שטאלהלם" האמורה) עד יום מתן עדותו, יש לומר כי הדבר אינו גורע מעדות המערער, שכן בהתחשב בכל הנסיבות אין הדברים אמורים בעדות כבושה.

 

עדות כבושה הינה עדות, שהעד המוסר אותה בבית המשפט, "כבש" אותה בליבו על אף שהיא רלוונטית ובעלת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר יותר (קדמי, על הראיות, כרך ראשון, 373). אין לומר כי עדותו של המערער בעניין זה נכבשה על ידו עד למתן עדותו. אכן, המערער נמנע מלהציג את גירסתו המלאה באשר להקשר בו נאמרו דבריו על המשיב. אלא שעוד בראיונות הראשונים אותם העניק לכלי התקשורת לאחר פרסום הכתבה הוא חזר וציין כי הדברים שפורסמו  אינם מדויקים. כך למשל, בראיון ששודר בגלי צה"ל ב- 30.4.95  (ת/2) ציין המערער כי התשובה שנתן בעניין השוואת ילדי המתנחלים לנוער היטלר פורסמה שלא בהקשרה (עמ' 2 לתמליל הראיון). על עמדה זו חזר המערער גם בראיון שהעניק בתכנית "בחצי היום" ששודרה באותו התאריך, ובמשנה תוקף במאמר הבהרה שכתב בעקבות הפרסום (נ/20). אמנם, התייחסותו של המערער הייתה לחלקים אחרים של הכתבה והשוואות אחרות שנעשו על ידו, אלא שהתגובות הממוקדות של המערער ניתנו כמענה לשאלות ממוקדות אליהן נדרש. מאחר שעיקר הקצף שיצא נגדו כוון כלפי התבטאויות שונות שצוטטו באשר למתנחלים ולחיילי צה"ל, התייחס המערער לאי הדיוקים שהיו בדברים שאמר בנושאים ספציפים אלו. בפני בית-המשפט לא הוצג שום מקרה בו נשאל המערער ישירות על הדברים אותם יחס למשיב, ומשכך לא ניתן לטעון כי הלה כבש את גירסתו באשר להתבטאותו בנוגע למשיב. ההזדמנות הראשונה בה הוא נדרש להגיב בנושא הייתה עם הגשת התביעה. פירוש הדבר הינו כי המערער לא כבש את עדותו בעניין מאחר שזו לא הייתה רלוונטית בשלבים המוקדמים יותר. לפיכך אין לקבל את קביעתו של בית המשפט כאילו הימנעותו של המערער מלגולל את גירסתו המלאה אודות הדברים שיחס למשיב הופכת את עדותו בעניין לעדות כבושה.

 

המסקנה מכל אלה היא כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו להוכיח את אמיתות הרשום בכתבה. בכך אין משום סטיה מן הכלל לפיו אין זה מדרכה של ערכאת הערעורים להתערב בדרך כלל בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. לא חלוקה על הקביעות העובדתיות הללו עומדת לנגד עינינו, אלא מחלוקת עם מסקנתה של  ערכאה זו מאותם נתונים. מתן דגש רב יותר  ללוקת נטלי ההוכחה בין הצדדים צריך היה להביא את בית המשפט למסקנה שונה, כפי שהונחה כאן. יפים לכך הדברים אשר נאמרו בע"א 1548/98 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, תק-על 2000 (2), 1566 ולפיהם:

 

"כידוע ערכאת הערעור רשאית לשנות ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, רק אם ממצאי הערכאה הראשונה אינם מתקבלים על הדעת. הטעם העיקרי להלכה זו הוא היתרון שיש לבית המשפט אשר שמע וראה את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, על פני ערכאת הערעור, שבפניה לא הופיעו העדים. כלל זה אינו חל על ממצאים עובדתיים המבוססים על שיקולים שבהגיון בלבד, הפתוחים לביקורת מלאה של ערכאת הערעור שכן ' אם בקביעות העולות מהסתברות הגיונית עסקינן, אין לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור' (השופטת שטרסברג כהן בע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265 בעמ' 268. וראו גם אסמכתאות המובאות שם)".

 

בחינת אמירתו המקורית של המערער

 

12.        בעקבות המסקנה האמורה, עדיין יש לבחון את דברי המערער בהקשרם הנכון. הערכאה הדיונית קבעה, כי גם אמירתו של המערער, לפיה "קיים מגזר שלם בחברה הישראלית שהוא העתק של הפוטנציאל הנאציסטי הנמצא בארץ", הינה אמירה שיש בה משום הוצאת לשון הרע על המשיב. לנוכח הדברים שפורטו לעיל ולאור עדות המערער ברי כי התייחסותו  למשיב נעשתה בהקשר שונה, ורק בפרסום הכתבה חוברו הדברים יחדיו כך שהשתמע כאילו יש קשר בין ההצהרות. על פי המערער, איזכור המשיב היה כאמור ביחס לתנועת השטאלהלם, בעוד שאמירתו באשר לפוטנציאל הנאציסטי בחברה הישראלית התקשרה לסוגיות אחרות עליהן שוחח עם הכתב ושאין להן רלוונטיות ישירה להשקפתו על המשיב ותנועתו. דהיינו- קבלתה של גירסת המערער באשר לדברים המדוייקים שנאמרו על ידו מייתרת את העיסוק בשאלה אם האמירה "פוטנציאל נאציסטי" בחברה הישראלית מהווה לשון הרע כנגד המשיב, זאת מאחר שבניגוד למצוטט בפרסום, הדברים לא נאמרו בסמוך אחד לשני.

 

13.        מעבר לקביעה זו יש לומר כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לעובדה שהדברים אמורים במתחם הרחב של חופש הביטוי בהקשר של של ביקורת על אנשי ציבור ומנהיגי ציבור. לא לשווא העניק חוק לשון הרע פטורים שונים למי שנמצא מוציא לשון הרע. במקרה הנדון יש בהחלט מקום לקביעה כי חלה הגנתה של חזקת תום הלב על פי סעיף 15(4) לחוק לשון הרע לפיה תהא זו הגנה טובה אם: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

 

לשון הסעיף מגדירה שני תנאים עיקריים: האחד, כי הפרסום היה בגדר הבעת דעה, והשני כי הוא כוון כלפי אדם הנמצא בתפקיד רשמי- ציבורי. ברי כי ההתבטאות שבענייננו כוונה כלפי אדם הנמצא בתפקיד ציבורי (כאלוף, ח"כ, מנהיג תנועה וכו'), אשר כפי שציין בית המשפט בפסק דינו מילא תפקידים ציבוריים במשך מרבית חייו. חלקה השני של ההגנה מצריך הבחנה בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה, ועליה ניטשת בד"כ המחלוקת בין בעלי הדין. במקרה שלפנינו אין ספק כי דבריו של המערער היו בגדרה של הבעת דעה בתחום היסטורי אקדמי. אין מדובר בקביעתן של עובדות היסטוריות, אשר מהן מצופה להיות מדויקות וברורות אלא בהשוואה ערכית המשקללת בתוכה מיני נתונים היכולים להתפרש בידי היסטוריון אחד באופן שונה מאחר. בנוסף על כך,  יש להביא בחשבון את המגמה השיפוטית ממנה עולה כי הנטיה במקרה של לשון הרע כנגד אנשי ציבור תהא לסווג את האמירה כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה.

 

יפים לכך הדברים האמורים בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו( 3 ) 245:

 

"ביסוד השיקול הראשון ניצבת ההשקפה שכאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב. לפנים אמנם נפסק - כפי שבצדק טענו פרקליטי שרון - כי לעניין היקף ההגנה על הזכות לשם טוב אין מקום להבחין בין מי שהוא איש ציבור לבין מי שאינו איש ציבור. פסיקה זו, שהתבססה על מחלוקת בשאלת מעמדה הנורמטיבי של הזכות לחופש ביטוי, נתעוררה לא במעט על רקע הילכת פסק-הדין בפרשת NEW YORK [81] (1964) TIMES CO. V. SULLIVAN, ולפיה זכותם של אנשי ציבור להגנה מפני פרסומי לשון הרע פחותה באופן משמעותי מזכות אנשים פרטיים להגנה מפני פרסומים כאלה (ראו את דעת הרוב בסוגיה זו בד"נ 9/77 הנ"ל [12], מפי מ"מ הנשיא לנדוי, בעמ' 343 ואילך ואת דעת המיעוט של השופט שמגר, בעמ' 357 ואילך). אך בצדק ציינה לאחרונה השופטת ביניש כי בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי "ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (פרשת אפל [10], בעמ' 620-624".

 

כל אלו מצטרפים למסקנה כי יש לראות בענייננו את דבריו של המערער כהבעת דעה בעניינו של איש ציבור כמוגדר בסעיף 15(4) לחוק.

למרות האמור לעיל, נקבע על ידי הערכאה הדיונית כי אמירתו של המערער אינה חוסה תחת הגנת הסעיף. הקביעה נומקה בכך שעצם הנסיון להשוות בין המשיב לבין התופעה הנאצית שוללת מן היסוד כל נסיון להחיל עליה את הגנת תום הלב, כמצויין בסעיף 16 (ב) לחוק. אלא שנראה כי עמדתו, הנכונה באופן כללי, של בית המשפט קמא לפיה "נאצי במהותו הינו כינוי נתעב מבזה מוקיע ומשפיל ואין לו כל מקום בהתייחסותם של יהודים זה לזה" (עמ' 8 לפסק הדין), אינה צריכה להוביל מיידית להשתקתם של כל ביטוי ודעה המתיחסים בצורה כלשהי למשטר הנאצי ולחברה הגרמנית טרום המשטר הנאצי. לעיתים ההתייחסות נעשית לאספקטים מסויימים המתקשרים לאותה תקופה או למוטיבים היסטורים כאלה ואחרים שאינם קשורים באופן ישיר לאסוציאציות הרגילות בהן אנו מורגלים למשמע המונח "נאצי", ושיש להן רלוונטיות לתקופתנו. מחובתו של בית המשפט לבחון את אותה אמירה בעייתית על פניה, בהקשרה הכללי וכחלק מהמכלול בו היא מוצגת, ומכאן לבחון כיצד קורא סביר של אותה אמירה היה מקבל את הדברים. דברים דומים על השימוש בכינוי "נאצי" והבנתו על ידי השומע הסביר נאמרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 3242/02 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם), ולפיהם:

 

"משמעות הביטוי העומד במוקד משפט לשון הרע צריכה להידרש על פי מובנו ופירושו המקובל בין הבריות. אין נפקא מינה מה משמעותו "האמיתית", ה"ספרותית" או ה"מילונאית" של הביטוי הנדון, אלא השאלה היא מה משמעות הביטוי באזני השומע הסביר והרגיל, כאשר הדברים מובאים בהקשר שהובאו....על רקע זה הכרעתו של בית המשפט קמא נפלה, למעשה על יסוד המשמעות שייחס למושג "נאצי" באוזני האדם הסביר, בהסבירו, כי 'מושג זה מעורר בתודעתו של כל יהודי הרבה מעבר לעקרונות התורה הנאצית. נאצי הוא רוצח בדם קר, אונס נשים והורג תינוקות, מרעיב המונים במחנות ריכוז, מבצע נסיונות זוועה בגוף אנשים חפים מכל פשע ומשמיד המונים בתאי גזים, המבקש למחוק עם שלם מעל פני האדמה'...מקובל עלינו שהמושג נאצי מעורר בתודעתו של כל יהודי אסוציאציות כאלה שאותם הזכיר בית המשפט קמא. אלא שהשאלה שלפנינו אינה איזו אסוציאציה מעורר ביטוי זה בתודעתו של השומע, אלא מה מייחס מי שעושה שימוש בביטוי זה, על פי הבנתו של השומע, למושא הכינוי. לשון אחר, האם השומע הסביר, הבין מהתבטאותו של המשיב, כי הוא מייחס למערער תמיכה בפשע של השמדת עם".

 

בענייננו, נראה כי בית המשפט לא יחס את המשקל הראוי לעובדת היותו של המערער פרופסור להיסטוריה אשר תחום עיסוקו הינו ההיסטוריה הגרמנית. השופט הנכבד קבע נחרצות כי השימוש במושג "נאצי" שולל מכל וכל את האפשרות כי הדברים יכולים היו להיאמר בתום לב. לתמיכה בטענה זו הוא מצטט פסקי דין המוקיעים את השימוש במושג "נאצי" בין יהודים וכאמצעי לניגוח פוליטי. עוד קבע, כי אדם סביר השומע את המונח "נאצים" מקשר אותו באופן מיידי לפשעי השמדת העם שנעשו על ידם. אלא שדברים אלו אינם נכונים במקרה שלפנינו בו נאמרים הדברים מפיו של פרופסור להיסטוריה גרמנית, אשר ההיסטוריה הגרמנית הינה תחום הידע אותו הוא חוקר ואליו הוא משווה. רוב הסיכויים הם שאדם סביר הקורא את הכתבה בקונטקסט הכללי שלה, לא יתייחס לאמירה ככזו המנסה ליצור השוואה של המצב הנוכחי בישראל לפשעי הנאצים, אלא כחוות דעתו של היסטוריון המשווה לאלמנטים מסוימים בחברה הגרמנית ערב מלחמת העולם השניה. המערער הסביר את דבריו בהתייחסו לאדישותה של החברה הישראלית לגופים ימנים קיצוניים במערכת הפוליטית ולהתחדדותן של העמדות הקיצוניות בקרב הציבור. משמע- השימוש בביטוי "נאצי" במסגרתה של הכתבה לא כוון לפשעיהם של הנאצים, אלא לקונטקסט הרחב של יחסה של החברה לעמדות קיצוניות המובעות בתוכה. בהקשר זה ראוי לציין את דבריו של השופט א. פלפל בע"א 577/93 חדשות עתון יומי בע"מ נ' סהר, דינים מחוזי כרך כו(9), 212, אשר עסק בלשונה של ביקורת ספרים אשר נעשה בה שימוש במונחים המתקשרים לשלטון הנאצי ולפרסומיו:

 

"לי נראה שאין כל מקום במקרה שלפנינו למסקנה הכוללנית המשתמעת מנוסח הדברים במובאה הנ"ל מפסה"ד ש'התרשמות מקריאת הכתבה בעיני הקורא הסביר היא כי קיימת השוואה, קירבה או קשר כלשהו בין התנהגות התובע ובין התנהגות הנאצים'. לעניין זה, יש לדעתי להבחין ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין "השוואה" לבין "קרבה או קשר". אני מסכים שהכתבה כוללת נסיון ברור להשוואה בין ספר הקריקטורות (נאלח לכל הדעות) לבין תוכנו וסגנונו של העתון הנאצי הידוע לשמצה "דר שטרימר" משנות השלושים והארבעים. אין לי ספק כי שמו של עתון זה שהתמחה בהפצת תעמולה גסה ביותר ומעוררת שנאה כלפי היהודים בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, עדיין ידוע לרבים בתוכנו (ולא רק לקורא שמעל הממוצע): אך אני גם בטוח באותה מידה שהקורא הסביר בימינו לא יעלה על דעתו שמשמעות האמור בכתבה שבפנינו היא שקיים קשר או קרבה בין המוציאים לאור של ספר הקריקטורות הזה לבין הדר שטרימר או גורם נאצי או ניאו נאצי כלשהו".

 

עינינו הרואות- על אף המטען הכבד המלווה לאמירות המתייחסות למשטר הנאצי, יש לבחון את הדברים בהקשרם הנכון ולא במנותק מאופי הראיון-

כל הנכנס לעובי הקורה של דברי המערער בפרסום נשוא הערעור יגלה כי ההתייחסות ל"תופעה הנאצית" נעשתה כחלק מההסברים לעיוותים בחברה הגרמנית והסכנות בהתקיימותה של חברה שהיתה אדישה לגילויי שנאה בתוכה. המערער הינו חוקר אקדמי של התחום האמור, אשר מעצם טיבעו הינו טעון ומעורר מחלוקת. יתכן כי ראוי היה שדבריו של המערער יאמרו במשנה זהירות וכי דבר הפרסום יכלול הסברים נרחבים יותר, אלא שאין בהעדרם של אלו כדי לנתק את הקורא הסביר מההקשר הרחב של הדברים כפי שנאמרו.

לפיכך אין כל נימוק לשלילת החלתה של הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק, כי אם נהפוך הוא .

 

14.        מעל לכל אלו יש לזכור את המעמד הרם שיש בפסיקה הישראלית לעקרון חופש הביטוי וחשיבותו ביצירת שיח ציבורי שוטף, אשר בו יש מקום גם לדעות בעייתיות ולעיתים פרובוקטיביות. ראוי לציין בהקשר זה את הדברים הנאמרים בבג"צ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור פ"ד נג( 3 ) 817 אשר אמנם התייחס להתנגשות בין ערכי רגשות הציבור לחופש הביטוי, אולם הדברים האמורים בו יפים גם לענייננו:

 

"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מכירים בחופש הביטוי

ובחופש היצירה של כל פרט ופרט, גם אם אלה פוגעים ברגשות הזולת. דווקא במקרים אלה - כאשר הביטוי צורם לאוזן והיצירה מעוררת הסתייגות - נדרשת הגנה על הביטוי ועל היוצר. כוחה של דמוקרטיה שהיא מגנה על דעות חורגות ועל יצירות דוחות. מבחנה של הדמוקרטיה אינו בהגנה על ביטוי נעים לאוזן ועל יצירות מופת.

מבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא במקרים הקשים, שבהם הציבור הרחב מתקומם כנגד הדיבור וסולד מהיצירה (ראה בג"ץ 351/72 קינן נ' המועצה לבקורת סרטים ומחזות (להלן -פרשת קינן [35]), בעמ' 816). זוהי תורת הסובלנות, שעליה מבוססת הדמוקרטיה שלנו. כל אחד מבני החברה נוטל על עצמו את ה"סיכון" כי ביטוי ויצירה יפגעו ברגשותיו, ובלבד שפגיעה זו אינה מעבר לרמת הסבולת הראויה... אמת, רבים הנפגעים; אמת, פגיעתם כנה ואמיתית, אך בכל אלה אין די. נדרש הרבה יותר מכך".

 

על דברים אלו יש להוסיף כי אמרתו של המערער הוצאה מכלל הקשרה הרחב, אשר עסק בחברה הגרמנית טרום מלחמת העולם השניה, וכי שמו של המערער הוזכר באמרת אגב בלבד. העובדה כי מירב התייחסותה של התקשורת הייתה לחלקים שונים לחלוטין בכתבה מדגישה גם היא את משניות הדברים שנאמרו על המשיב ואת ההשפעה המועטה יחסית שהייתה להם. בכל אלה יש כדי לחזק את המסקנה באשר למשמעות הדברים שנאמרו וכוונתם.

 

15.        סיכומו של דבר מסקנתי היא כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא:

 

א. המשיב לא הוכיח כי הדברים שצוטטו בכתבה אכן נאמרו באופן ובצורה שבהם פורסמו.

ב.  התבטאותו של המערער על פי גירסתו חוסה תחת הגנת תום הלב המצוינת בסעיף 15(4) לחוק.

 

לאור כל אלה אין עוד צורך להיזקק לשאלות נוספות אשר התעוררו, כגון הגנת "אמת אמרתי", והגנות נוספות להן טען המערער בכתב הגנתו, וכן שאלת יכולתו להסתמך על שני פסקי הדין האחרים שניתנו בהקשר לפרשה.

 

לפיכך יש לקבל את הערעור, לדחות את הערעור שכנגד, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום ולחייב את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

 

הערבון יוחזר למערער.

 

_______________

יהושע גרוס, אב"ד

    סגן נשיא  

 

השופטת מיכל רובינשטיין:

 

לטעמי יש לדחות את הערעור. מקובל עלי כי על התובע רובץ הנטל להוכיח דבר פרסומם של דברי לשון הרע, וכי הנתבע הוא זה שאמרם.

 

במקרה שבפנינו ביסס בית משפט השלום את מסקנתו על דברי העדות של הכתב נודל, שדבריו היו מהימנים בעיני בית המשפט. העד נודל ציין בדברי עדותו כי דברי המערער כפי שפורסמו לא נרשמו מכוח זכרונו של העד, אלא התבססו על רישום אשר אותו ניהל העד בזמן הראיון עם המערער. היינו, הדברים כפי שפורסמו היו חזרה על רישום אותו ערך העד ברשמו דברים מפיו של המערער. זה האחרון אמנם ביקש להכחיש שהוא אמר את הדברים, אולם בכגון דא צריכה להיות הנמקה הדוחה את דברי העד נודל ומעדיפה על פניהם את דברי ההכחשה של המערער. לדעתו אין בדברי חברי הנכבד, סגן הנשיא גרוס כדי לבסס את דחיית דבריו של העד נודל שהיו מקובלים על הערכאה הראשונה. אין גם לומר שדבריו של העד האמור נסתרו על ידי ראיה אמינה, אשר הצדיקה סטייה מימצאיו של בית משפט השלום, היינו התערבות בהם. העד נודל אמנם נשאל במהלך המשפט שאלות שהתייחסו לפרשנות אשר אותה העלה המערער במהלך הדיון בערכאה הראשונה, היינו כי  לא  התכוון בדבריו לייחס את הביטוי "נאצי" למערער, אלא כי ביקש להשוות את המערער לפעולות בהן נקטה מפלגת השטאלהלם בגרמניה  בשעתו כאשר נכנסה בשנת 1933 לקואליציה עם מפלגתו של היטלר. על כך השיב העד נודל: "אין לי שמץ של מושג". דברים אלה כפשוטם אין משמעותם אלא שהעד אינו מודע לפרשנות של המערער כפי שהוא מעלה אותה בשלב המשפט. מסקנה זו גם מתחזקת לאור העובדה שענין מפלגת השטאלהלם לא הועלה בכתב ההגנה, אלא רק בזמן עדות המערער בבית המשפט.

במילים אחרות; העד נודל לא חזר בצורה כלשהי מטענתו כי הדברים שהובאו בפרסום התבססו על רישומים אותם ערך בזמן הראיון, כל שהשיב היה כי אינו מודע לפרשנות המאוחרת של המערער.

 

השאלה הסתמית מטעם המערער שמא היו דברים שהושמטו ממילותיו כאשר עליה השיב העד נודל כי אינו יכול להשיב על שאלה זו אינם סותרים כהוא זה את עדותו כי דבריו נרשמו בזמן אמת, היינו בזמן הראיון. המבחן שבפנינו אינו מבחן הזכרון של העד נודל אחרי שנים בדבר מהות הדברים שאמר המערער, אלא אף כאן עולה המסקנה ההגיונית שהעד שהיה תלמידו של המערער, מתמצא היטב בנושא ורשם את הדברים בזמן אמת.

 

מן הטעמים שהובאו לעיל, אין גם להסיק דבר מן ההסתמכות על פסק דינו של בית משפט העליון בע"א 114/64 תיק נ' קריניצי פ"ד יח(4) 387; ות.א. 5719/98 פרופ' כשר נ' ברטוב, דינים שלום כב' 867).

 

כל מה שנאמר שם הוא כי פרסום בעיתון כשלעצמו אינו ראיה מספקת לכך שהדברים שפורסמו הם אלה שנאמרו. על דברים אלה אין מחלוקת, אלא שכאן בית משפט קמא לא הסתמך על הפרסום עצמו אלא על דבריו של העד נודל בדבר רישום הראיון ועריכת הפרסום על יסוד הרישום. ובדרך זה כאמור הרים המערער את נטל הראיה המוטל על שכמו.

 

לא מצאתי גם ממש בטענת תום הלב. השמעת דברי בלע, היינו הטחת הכינוי "נאצי" אינה פרי מחקר היסטורי אקדמי של פרופ' להיסטוריה גרמנית, כפי שגורס חברי הנכבד, אלא לשון הרע במובנו הברור והגלוי, ומן הראוי לטעמי שתוסק המסקנה הפשוטה והברורה, כפי שעשה בימ"ש קמא.

 

אשר על כן הייתי דוחה את הערעור.

 

____________________

מיכל רובינשטיין, שופטת

 

השופטת אסתר קובו:

 

לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי הנכבדים, אני מצטרפת לחוות הדעת של חברי, אב"ד השופט י' גרוס.

 

________________

אסתר קובו, שופטת

 

 

לפיכך הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד, כאמור בחוות דעתו של אב"ד השופט י' גרוס, סגן נשיא.  

 

ניתן היום   03.11.2003  בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

 

 _______________               ________________          ___________________

יהושע גרוס שופט                     אסתר קובו, שופטת             מיכל  רובינשטיין, שופטת

          סגן נשיא